זהו לא סרט אקשן סטנדרטי, אלא בכלל אבחנה חדה על אמריקה המודרנית
בוב אודנקירק ("שובר שורות", "סמוך על סול") ממשיך לככב בסרטי אקשן מפתיעים, כשב"עסקים כרגיל" הוא מגלם אדם שמגיע לעיירה קטנה כדי להחליף את השריף המקומי שמת בנסיבות מסתוריות. במהרה מתגלה שמשהו לא כשורה במקום, ואז הסרט מעמיס את הצופה באלימות כמעט מגוחכת אך סאטירית, כזו בעלת מודעות עצמית רבה. על אף שהסרט לא תמיד עקבי או מדויק, אודנקירק עצמו מוכיח פה את גדולתו, ומסייע לסרט ליצור חוויה מלאה בהומור ובמתח
במשך שנים, בוב אודנקירק בנה לעצמו אישיות קולנועית ייחודית. לא סתם אנטי-גיבור, אלא אנטי-גיבור פעולה. פחות כריזמה מתפרצת, יותר האדם שנראה כאילו נקלע בטעות לסיפור הלא נכון. זאת אכן תפנית מבורכת בקריירה של השחקן המוכשר הזה שלא נתקע בדימוי של סול גודמן מ"שובר שורות" ו"סמוך על סול", אלא העמיק והשתכלל. ב"עסקים כרגיל" הוא לוקח את הפרסונה הזו צעד קדימה, והופך אותה לכלי שדרכו הסרט בוחן את אחד המיתוסים העיקשים ביותר של התרבות האמריקנית: האדם הרגיל, החיים הרגילים, והאשליה שהכול, איכשהו, נמצא תחת שליטה.
הסרט בוים על ידי בן וויטלי ("גורד שחקים"), במאי בריטי שנודע בחיבתו לשילוב בין אלימות סגנונית להומור שחור – ו"עסקים כרגיל" לא שונה מכך. כבר בשוטים הראשונים של הסרט, משתמש וויטלי בשם העיירה שבה מתרחש הסרט, "נורמל" (שם הסרט באנגלית) כבדיחה שקופה. זהו רמז כמעט ילדותי, כמעט טיפשי, למה שעתיד להתפרק בהמשך. אל תוך המרחב הקפוא והאיטי הזה מגיע יוליסס, שריף מחליף שמנסה למלא את מקומו של קודמו, שמת בנסיבות מעורפלות. כמו בהרבה סיפורים מהסוג הזה, יוליסס רק הגיע כדי להעביר את הזמן עד לבחירת השריף החדש, ממש כדי לא להפריע לסדר התקין בעיירה. אלא שכמו במערבון האפי "בצהרי היום", העולם הזה מסרב להישאר יציב ושקט, על אף התעקשותו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
בתחילתו, הסרט מתנהל כמעט באיטיות מעצבנת. שיחות חולין, מבטים ארוכים, תחושת זמן שמתקדם לאט מדי, כשלא ברור לאיזה כיוון הכול הולך. התושבים נחמדים בצורה מוגזמת, אדיבים, כמעט קריקטורות של הז'אנר. ראש העיר, במיוחד הוא, משדר משהו חלקלק, לא אמין. יוליסס מרגיש את זה, וכך גם הצופה. יש תחושה מתמשכת שמשהו לא תקין, אבל הסרט מתעכב ואפילו מתענג על חוסר הנוחות, וממש אינו ממהר לתת תשובות. ואז מגיע הרגע בו הכול נשבר.
זוג צעיר, דמויות שפגש השריף במקרה כבר באותו בוקר, מחליט לשדוד את הבנק המקומי. זה רגע מכונן לא רק עלילתית, אלא גם טונאלית: הסרט משנה צורה. מה שנראה כמו דרמה קטנה על עיירה מוזרה, הופך באחת למותחן אלים, כמעט גרוטסקי. האלימות מתפרצת בעוצמה לא פרופורציונלית, כמעט מגוחכת, והפער בינה ובין החדגוניות שקדמה לה יוצר את אחד המאפיינים הבולטים של הסרט.
ההשוואה ל"פארגו" של האחים כהן מתבקשת, ולא רק בגלל השלג שמלווה את הסרט לאורכו. גם כאן מדובר בעיירה קטנה, באנשים פשוטים לכאורה, ואלימות שמתפרצת מתוך מקום ממש אבסורדי. אבל בניגוד ל"פארגו", שבו האלימות היא חלק ממנגנון אירוני מדויק, "עסקים כרגיל" נהנה ממנה בצורה הרבה יותר ישירה, אפילו פרובוקטיבית. במקביל, אי אפשר להתעלם מהקשר ל"סתם אחד", סרט אקשן דומה קודם שבו אודנקירק כיכב, ושבו אימץ את דמות האיש הרגיל שמתפוצץ לאלימות קיצונית. כאן, הדמות הזו כבר לא רק אישית, אלא סמל לאומי. הצעד הזה מוביל אל אחד הסמלים של הסרט: מטיל הזהב. אנשי העיירה למעשה שומרים על כמות כסף מזומן ומטילי זהב של היאקוזה היפנית.
הבחירה בזהב אינה מקרית. בעולם שבו כסף הוא דיגיטלי, מופשט, זורם, הזהב מייצג משהו אחר לגמרי. חומרי, כבד, עתיק. סוג של חלום אמריקאי שלא עודכן מאז המאה ה-19. הסרט משתמש בזהב כדי להאיר את הפער בין הפנטזיה והמציאות. אנשי העיירה מחזיקים בו, מגנים עליו, מוכנים למות בשבילו – אבל השאלה שנשאלת שוב ושוב, גם אם לא במפורש, היא פשוטה עד כדי גיחוך: מה עושים עם זה בכלל?
הזהב כאן הוא לא אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה. אובססיה של ממש, משהו שמעניק תחושת ערך בעולם שבו הערך עצמו נשחק. וכך, העיירה נורמל הופכת למעין מיקרוקוסמוס של אמריקה שמסרבת להתבגר. מקום שבו המיתוס של הצלחה, בעלות ושליטה עדיין חי, גם כשהוא כבר איבד כל קשר למציאות. יחד עם שלל דמויות צבעוניות ומופרכות שאיבדו בעצמן קשר למציאות, מעין תיבול קבוע לתבשיל שכולנו מכירים. סגן השריף הנאמן, ראש העיר האופורטוניסט ומנהלת הבאר הקשוחה (לנה הידי, לנצח סרסיי לאניסטר מ"משחקי הכס") שמייצרת איתו לכאורה מעין ידידות עם מעט מתח מיני.
וויטלי, כבמאי, משחק כאן על התפר שבין סאטירה ואקשן. הוא מאפשר לסצנות להימתח מעבר לנדרש, ואז חותך אותן באלימות פתאומית. זה יוצר חוויית צפייה לא יציבה, לעיתים מתסכלת, אבל גם מאוד מסקרנת ומצחיקה. לא כל הבחירות בסרט עובדות: יש רגעים שבהם "עסקים כרגיל" נדמה כמתאהב יותר מדי בגימיקים של עצמו, ויש קטעים שבהם האלימות בו מרגישה מיותרת או חוזרת על עצמה. אבל כשהוא פוגע, הוא פוגע בדיוק.
גם מבחינת משחק, אודנקירק ממשיך להוכיח שהוא לא רק ליהוק מעניין, אלא שחקן שמבין את הדקויות של הדמות שהוא מגלם. יוליסס שלו נשאר מעט מגושם, מעט מבולבל, גם כשהמציאות סביבו מתפרקת, אבל מאוד-מאוד כן, אפילו עד כאב, וזה בדיוק מה שמאפשר לסרט לעבוד. הוא לא נותן לצופה את הקתרזיס הרגיל של הז'אנר, אלא משאיר אותו באזור ביניים לא נוח, אך מאוד מציאותי.
בסופו של דבר, "עסקים כרגיל" הוא סרט על דיסוננס. בין מראית עין ומציאות, בין שגרה ואלימות, בין חלום אמריקאי ישן ועולם שלא יודע כבר מה לעשות איתו. הוא לא תמיד עקבי ולא תמיד מדויק, אבל הוא בהחלט מצליח לייצר חוויה שיש בה הומור, מתח וגם תחושה מטרידה שמשהו עמוק יותר כאן שבור.
