בזכות אדם דרייבר - ובעיקר הודות לפנלופה קרוז: "פרארי" הוא ביופיק עשוי היטב

רק לפני שבוע וקצת עלתה כאן ביקורת על "המאסטרו", הביופיק המאכזב של בראדלי קופר על חייו של לאונרד ברנשטיין, והנה אנחנו - או יותר נכון אתם - שוב בפתחה של ביקורת נוספת לסרט ביוגרפי על פרסונה שסיפור חייה לא יעניין בהכרח רבים מכם (אלא אם אתם חובבי מכוניות מירוץ וספורט) אך למשמע שם משפחתה הכמעט מלכותי במושגי מנועים, צמיגים ושמן ברקסים, ניצוץ כלשהו של עניין עלול להידלק בכם, בכל זאת.

אנזו פרארי, מייסד חברת המכוניות "פרארי", הוא לאו דווקא האיש שכולנו חיכינו לסרט אודות קורות חייו, אבל סרטו החדש של מייקל מאן ("עלי", 2001), שבקורות חייו מככבים ביופיק או שניים, מתמקד בתקופה קריטית בחייו האישיים והמקצועיים של פרארי ומלמד שעם ניואנסים קטנים כמו דרמה טובה ומילים באיטלקית, ללא פצצות אטומיות או תיאור קורות חייו של מצביא מגלומן, אפשר לעשות ביופיק טוב ומסקרן, גם אם לא מצוין ולא חף מפגמים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "צפוי שיקום ארוך": השחקנית האמריקאית נפצעה קשה בתאונה
• פורשת מעולם המוזיקה? סלינה גומז באמירה מפתיעה
• חאליסי בגרסה מצוירת: יוצר "משחקי הכס" בהודעה מדהימה למעריצים

אדם דרייבר הוא בחירה מפתיעה לגלם את קומנדטורה פרארי - תואר שהוא מקבל מספר פעמים במהלך הסרט. כנראה שההופעה שלו ב"גוצ'י" הספיקה למאן כדי ללהק אותו, ודרייבר מצדו מספק את הסחורה. בדרך כלל, שחקנים אמריקאים המגלמים פרסונות מאגן הים התיכון מגזימים במבטא, מה שהופך את הדמות שלהם לקוריוז מהלך על שתיים (עיין ערך ניקולס קייג' ב"המנדולינה של קפטן קורלי"). ב"פרארי" קורה בדיוק ההפך.

דרייבר משחק (מצוין) באיפוק ובמבטא קליל ומתגלגל. גם המילים הבודדות בשפה האיטלקית שהוא זורק פה ושם מתגלגלות על לשונו בטבעיות, ומה שבדרך כלל עלול לעורר קרינג' רציני עד כדי לעג, עובד בסרט הזה באופן מפתיע. לצדו של דרייבר, פנלופה קרוז מגלמת את לאורה דומיניקה גארלו, אשתו של סניורה פרארי. בדומה לדרייבר, קרוז עושה עבודה טובה (אפילו יותר) עם מבטא שהוא חצי ספרדי חצי איטליאנו, אבל מרגיש אותנטי לחלוטין. ככלל, השילוב של דרייבר את קרוז ב"פרארי" מפתיע לטובה.

השם "פרארי" עלול להטעות וניתן להסיק ממנו שהסרט מתמקד בעלייתו ועלייתו של המותג, שלימים יהפוך לאחד ממותגי המכוניות היוקרתיים בעולם. זה לא המקרה. "פרארי" ממסגר צומת דרכים חשובה בחייו של אנזו פרארי. בשנת 1957, יצרן המכוניות האיטלקי בעל משקפי השמש השחורים נמצא בפתחה של פשיטת רגל. היחסים שלו עם לאורה, אשתו ושותפתו לעסק, מתבססים על הפן העסקי בלבד. לאחר מותו של דינו, בנם יחידם, בעקבות מחלה קשה, אהבה גדולה כבר אי-אפשר למצוא בין השניים. את הנחמה היחידה שלו מוצא פרארי בדמותה של לינה לארדי (שיילין וודלי), המאהבת שלו, ממנה יש לו ילד נוסף.

מאן משרטט את דמותו של פרארי האיש כאדם שכלתני, ממוקד מטרה ובה בעת מלא רגש ואמפתיה. הוא מציג אותו באור בהיר למדי, ובדומה לביופיקס אחרים שכבר ראינו השנה (*שיעול* "המאסטרו" *שיעול*), מאן לא עושה מאמצים רבים מדי כדי לחשוף בפני הצופה את הצדדים האפלים של הפרסונה שבמרכז הסרט או מנסה חלילה לבקר אותה. פרארי לא היה טלית שכולה תכלת אבל מאן לא מנסה לחדור דרך המעטפת הקשוחה של האיש עם הדיסטנס המובהק וזו בעיה גדולה בסרט אוטוביוגרפי. יחד עם זאת, דרייבר מגלם את פרארי באותנטיות מרשימה למדי שמצליחה לחפות על הפגם הזה - הערצת מושא הסרט עד התאהבות בו, ולאו דווקא לנסות לבוא איתו חשבון על החלטות שלקח בחייו וכאלה שפגעו בסובבים אותו. מאן עשה זאת מצוין ב"עלי", הפעם זה הרגיש חסר.

התמה המרכזית של הסרט היא יחסי אבות ובנים. דינו, בנם של אנזו ולאורה נפטר ממחלה קשה. בהיעדרו, אנזו מוצא נחמה בפיירו, בנו מחוץ לנישואין, אך הוא אינו מוכן עדיין להעניק לו את שם התואר הנכסף "פרארי". בתווך, אנזו מאמץ בן נוסף בדמותו של אלפונסו דה פורטגו, נהג מירוצים צעיר שמשתדל להרשים את פרארי ביכולותיו. דרך הרעיון הזה, מאן מנסה להבליט את הרגש האבהי של פרארי, להציג אותו כאדם רגיש ואכפתי. וזה עובד. שוב, בזכות עבודת משחק טובה של דרייבר ועבודת בימוי מצוינת של מאן.

נקודות החוזק של הסרט ואלו שהופכות אותו מטוב לטוב מאוד בואכה מצוין הן הסצנות המשותפות של אדם דרייבר ופנלופה קרוז. מערכת היחסים הטעונה עד כדי פיצוץ בין לאורה לאנזו מתוסרטת נהדר ומשוחקת בצורה דרמטית ומפעימה שלא ראינו כמותה בסרטים כמו "המאסטרו" ולפרקים אפילו ב"אופנהיימר". הקונפליקט בין לאורה לאנזו חד כתער וברגעי השיא הוא עשוי לפלח לכם את הנשמה. המשחק של שניהם נהדר, בעוד קרוז גונבת ברוב הפעמים את ההצגה.