הסרט הזה כבש את העולם וזכה באוסקר. עכשיו כדאי שתרוצו לצפות בו בקולנוע
"ערך סנטימנטלי", סרטו של הבמאי המוערך יואכים טרייר ("האדם הגרוע בעולם") שקטף שמונה מועמדויות לאוסקר וזכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הוא סרט קולנוע על קולנוע, שבמרכזו משפחה מסוכסכת שהגיע זמנה לסגור חשבונות ישנים. הוא לא תמיד קל לצפייה, אבל זהו סרט מיוחד, יפה ועדין שבלתי אפשרי שלא להתמוגג ממנו
הרבה דברים טובים נאמרו, ועוד ייאמרו, על "ערך סנטימנטלי". הסרט, בבימויו של יואכים טרייר הנורווגי ("האדם הגרוע בעולם"), הציג לראשונה בפסטיבל קאן של השנה שעברה, קטף שם את פרס הגרנד פרי (השני בחשיבותו בפסטיבל היוקרתי), ועשה מאז סיבוב מפואר בכל טקסי הפרסים של 2025, עד שהגיע לאוסקר האחרון עם שמונה מועמדויות (ביניהן ארבע מועמדויות למשחק, לכל השחקנים שעוד יוזכרו בהמשך) – ולזכייה בפרס לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לא רע בכלל.
עלייתו לאקרנים בישראל כבר הייתה הרבה פחות מפוארת. הסרט היה אמור לעלות באקרנים בארץ בחורף, אך המלחמה עם איראן סגרה את בתי הקולנוע – ואיתם גם את עלייתם המצופה של הרבה מסרטי הפסטיבלים של 2025 (יוחזר "זה עובד?" לאולמות!). הספק מלחמה שכמעט התחילה לפני כשבועיים איימה לחזל"ש אותו שוב, אבל בינתיים, טפו טפו, הוא זמין לצפייה בקולנוע. וזה חשוב, העניין עם הקולנוע, כי זה סרט קולנוע על קולנוע, ועל אנשים שהאמנות השביעית היא למעשה השפה העיקרית שלהם, ולא הנורווגית המדוברת בפיהם.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
במרכז הסרט נמצאת משפחה בת שלוש נפשות, אבא במאי ושתי בנותיו – האחת שחקנית והשנייה שחקנית לשעבר – ויחסיהם המורכבים שידעו עליות ומורדות ונסובו, מאז ומתמיד, סביב עשייתו הקולנועית של האבא. סטלאן סקושגורד ("חולית", "מאמא מיה!", "סיפורו של וויל האנטינג") הוותיק הוא גוסטב, אוטר מהולל שמתכונן לצילום סרטו הראשון מזה 15 שנה, ומציע את התפקיד הראשי לבתו הבכורה, שחקנית תיאטרון בשם נורה (רנאטה ריינסב, שזכתה לתהילה בעקבות תפקידה הראשי ב"האדם הגרוע בעולם", ושלאחרונה כבשה את הקהל עם "באקרומס"). למרות ההזדמנות לפרוץ את גבולות התיאטרון ולככב בסרט קולנוע, נורה מסרבת להצעה, שכן היא מתקשה לשחרר את הטינה שהיא סוחבת כלפי אביה, שעזב אותה ואת אחותה כשהיו ילדות, כדי לביים סרטים. בתגובה, הוא הולך הפוך על הפוך, ומלהק במקומה כוכבת קולנוע הוליוודית בשם רייצ'ל (אל פנינג במעין טייק על עצמה, שחקנית אמריקאית שמככבת לראשונה בסרט אירופי "איכותי").
טרייר שם את כל כובד המשקל של הסרט על יחסים אינטימיים בין בני משפחה. אין כאן תפניות חדות בעלילה, תגליות משנות גורל או נאומים דרמטיים, אבל כן יש כאן אבא שבחר לטפח את הקריירה שלו על פני גידול בנותיו, במאי טוטאלי שרואה בסרטים שלו ילדים לכל דבר ועניין, ושתי בנות שגדלו בידיעה שהן לא מספיק חשובות. הקולנוע, אם כן, הוא לא רק תמצית ההוויה של גוסטב, אלא גם הטריגר המבעבע של נורה, "האישה האחרת" שלמענה אביה פירק את המשפחה. הבחירה לשחק בתיאטרון היא לא סתם מאפיין ביוגרפי בדמותה (שבמקרה או לא, היא קרויה על שם אחת הדמויות האייקוניות בתולדות התיאטרון, הלוא היא נורה מ"בית בובות" של הנריק איבסן), אלא מרד לכל דבר ועניין, שכן גוסטב מתבטא לא פעם בגנות הפורמט ומסרב לצפות בהצגות של נורה.
כשנורה ואחותה, אגנס (אינגה איבסדוטר ליליאס) מנסות לא פעם להתעמת עם אביהן על פצעי העבר ולדרוש את התנצלותו, הוא דורש מהן שוב ושוב לקרוא את התסריט שכתב, ולא בכדי: גוסטב לא יודע לשוחח בשפה ורבלית רגילה (לא פעם נורה חוזרת על המשפט שהיא ואבא שלה "לא יודעים לדבר"). השפה שלו, זאת שבאמצעותה הוא מתקשר עם אנשים, היא שפת הקולנוע – היא חבויה בקאטים, בזוויות צילום, בניואנסים של אור וצל. התסריט החדש שהוא מייעד לנורה הוא למעשה מכתב אחד ארוך, נאום חוצב להבות שכתוב כולו בפורמט תסריטאי, ובו הוא שופך אור על ילדותו הטראומתית שעיצבה אותו להיות האיש – והאבא – שהוא היום.
אוהבי קולנוע אירופי איטי ומהורהר יתמוגגו מהיצירה הזאת, שאכן ארבעת שחקניה מספקים תצוגות משחק חד-פעמיות תחת ידו הבוטחת של טרייר, מהבמאים הבולטים של תקופתנו. זה לא תמיד קל לצפייה – הקצב האיטי והמאוד סקנדינבי לא תמיד מקלים על הסרט – אבל "קלות ראש" איננה מטרתה. זה קולנוע מטא, שמדבר על האמנות שבתוכו הוא נוצר, ומנסה לנהל דיאלוג משפחתי דרך מסך הבד שהוא עצמו מציג עליו. זה מיוחד, יפה ועדין – אבל גם כבד, עצוב ועגמומי – בדיוק כמו שזה נשמע. סנטימנטלי, כאמור.
