מרגש, כואב וסוחף: סרט הביכורים של תום נשר ראוי לכל התשבוחות

מזה חודשים ארוכים שהיצירה הישראלית מוחרמת באי-אלו מוסדות תרבות כאלו ואחרים ברחבי העולם, זאת בשל המלחמה המתמשכת ופעולות צה"ל בעזה. דווקא בגלל זה, אבל לא רק, ההישג אליו הגיעה תום נשר עם סרט הביכורים שלה "קרוב אלי", עת זכתה בפסטיבל טרייבקה בפרס הראשון במסגרת תחרות Viewpoints, הוא ראוי להערכה רבה. השבוע הסרט הוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41, ו-ודאי שבקרוב הוא גם יעלה לאקרנים בישראל - אם כי בשלב זה, אין תאריך יציאה.

נשר, בת 27 בסך הכול, סומנה בתחילת דרכה כיוצרת מבטיחה הן בזכות סרטיה הקצרים המיוחדים (ובהם "ועכשיו לעצום עיניים") והן בהיותה בתו של הבמאי המוערך אבי נשר. חובת ההוכחה עליה כבדה ומשמעותית, וכבר בטבילת האש הראשונה שלה היא מצליחה לבסס את מעמדה בתעוזה ובכישרון כשהיא מביאה אל המסך יצירה אישית, כנה ומלאת כאב, אותה היא מקדישה לאחיה הצעיר, ארי נשר ז"ל, שנהרג בתאונה אכזרית לפני שש שנים. ניכר שנשר כתבה את סרט הביכורים שלה מעומק נשמתה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• פסטיבל הפרינג' בב"ש הופך את השוליים למקום שכולם רוצים להיות בו
• בגיל 74: ברוס ספרינגסטין נכנס למועדון המיליארדרים
• המזל של "ריאליטי" הוא שסידני סוויני מככבת בו. השאר פשוט מאכזב

"קרוב אלי" מגולל את סיפורה של עדן (ליה אללוף), צעירה שמאבדת את אחיה הצעיר והקרוב אליה מכל, נתי (עידו טאקו), לאחר שנהרג בתאונת דרכים. עדן מגלה כי למרות יחסיהם הסימביוטיים, נתי הסתיר ממנה את בת זוגתו מאיה (דריה רוזן). לאחר שעדן מתחקה אחר עקבותיה של מאיה, בין השתיים נרקם קשר חזק ואובססיבי, כאשר שתיהן מחפשות אחת בשנייה מזור לכאב ולחלל האינסופי שהן חשות בעקבות האובדן.

זוהי הופעת בכורה לשתי השחקניות הראשיות ליה ודריה, והן נושאות על כתפן תפקידים מורכבים רגשית כשהן עוברות מסע של פורקן, עצב תהומי, הרס עצמי, שנאה ובלבול מיני, ושתיהן עושות זאת במלוא הנדיבות והאומץ. למעט צרימות קלות פה ושם של בוסריות, הן מתמסרות לחלוטין לגיבורות שלהן ומכפות על רגעים מהוססים בהמון רגש ועוצמה.

אללוף מכשפת את המסך ביופייה ובכריזמה שלה. דמותה של עדן המרדנית שמכסה את עצמה בתחפושות ובמעטפת של מגניבות ופאסון עלולה לייצר אנטיגוניזם אצל הצופה, אבל היא מצליחה למלא אותה ברבדים ועומקים ולחדור עמוק ללב. מנגד, רוזן, סוג של עכבר הכפר שהיא כולה דיסוננס גמור לעדן, מלכת הלילה של תל אביב, שובת לב לחלוטין. היא מייצרת את הרושם שהיא קטנה ושברירית אך למעשה, מאיה היא אולי הדמות החזקה ביותר בסרט. רוזן אותנטית, מקסימה ומרגשת והכימיה בין השתיים לא פחות ממדהימה. אי-אפשר שלא להתאהב בהן.

נציין גם את נטע גרטי ויעקב זאדה דניאל ,שמגלמים את ההורים של עדן ועושים עבודה מצוינת. עידו טאקו ("החייל הנעלם", "בלקספייס") בולט לטובה גם כן; הצילום, בחסות שי פלג, ראוי לכל שבח ועבודת הפסקול נהדרת ומדויקת אף היא.

נשר לא מפחדת ללכת רחוק. אין פה בדל של איפוק או שמרנות ישראלית, והסרט רווי בעירום, סצנות מיניות, שימוש בסמים, פגיעה עצמית והתייפחויות. התסריט מצוין ומטפל בחוכמה בכאב, בקונפליקטים שנוגעים ליחסי אם-בת ובגירושין. הוא מהלך באומץ בין תפרים של אובססיה (אולי אף פרוורטית), כאב גולמי והזדקקות.

מבחינת הבימוי, יש כאן המון רגעים רגישים, משעשעים ואינטימיים והוויזואליה פשוט יפהפיה, אך עליי להסתייג מעט ולומר שיש בסרט מן תחושה של אסטתיזאציה. אי-אפשר להסתכל עליו מבלי לחשוב על הסדרה "אופוריה" - וזה לא בהכרח עושה חסד עם היצירה. לפרקים הרגשתי שאני נאלצת להתקלף מתוך הנצנצים, היופי והמגניבות שמאפילים על האמת שנמצאת בלב היצירה, אך אציין ש"למרות" כל זה ולא "בשל" כל אלו, נשאבתי והתרגשתי עד לכדי דמעות.

אין ספק שנשר הצליחה לייצר מדם ליבה סרט מורכב, בועט ויפהפה, ומסקרן יהיה לראות את עבודותיה הבאות.