חיים בסרט? הסיבה האמיתית לתפוס שולחן במסעדה הבאה של ישראל
איך מתרגמים מנה מהטלוויזיה למציאות, איזה טעם יש לטורטליני שגרם לאסף גרניט לבכות, ולמה חובה לחוות סרוויס טלוויזיוני לפחות פעם אחת בחיים? כל האמת על הארוחה שכולם מחכים לה
עידן (פומפי) בושארי הוא איש חמוד. אפשר לראות את זה בשנייה הראשונה שבה נפתחות דלתות המסעדה שלו בשלב האודישנים. הוא גם מבשל טוב מאוד, ואפשר להבין את זה מהפנים המרוצות של כל השופטים גם אם רותי קצת מסתייגת בהתחלה. אבל זאת לא הסיבה להגיע לספוט הרותח בו מתחלפת אחת לשבוע המסעדה הבאה של ישראל. הסיבה האמיתית שלכם לשבת על האתר ולרפרש ללא הפסק היא החוויה עצמה: שילוב מסעיר (אפילו אדישים כמוני) בין ארוחה טובה לסט צילום שפועל כל הזמן, כשאתם והפרטנרים שלכם הם השחקנים הראשיים.
זה מתחיל בשיחת טלפון ביום ההגעה למסעדה, בו מסבירה עובדת הפקה מה מצפה לכם בערב. והאמת? נשמע קצת מלחיץ. צלמים יסתובבו ביניכם, עדיף לא להגיע בבגדים מבריקים או מפוספסים שעלולים לרצד על המסך, ולפני שנכנסים עוברים תדרוך קצר. והאמת 2? זה די מגניב. תחשבו על זה - מתי בפעם האחרונה התלבשתם מממממש יפה לבילוי זוגי או משפחתי, השקעתם באיפור וסידור השיער ולבשתם חג?
פרק א: מגיעים ומתודרכים
רגע לפני הכניסה למסעדה הבאה של ישראל עוברים כמובטח בעמדת התדרוך בחלל שצמוד למסעדה. עובדי הפקה חביבים מסבירים מה בדיוק הולך לקרות, והלב מתחיל להתרגש: מרגע הכניסה ועד העזיבה מצטלמים קטעים בהשתתפות המנחה רותם ישראל, עובדי הפקה ושופטי התוכנית מסתובבים בין הסועדים ובמטבח שנמצא בקומה העליונה. הסרוויס כולו מצולם כל הזמן וחלקו אף יוצג בפרק הקרוב. אם לא רוצים, לא חייבים לענות על השאלות ולהתראיין. חוץ מזה מדובר בסרוויס רגיל למדי, והכי חשוב - אין סיכוי שלא תצאו שבעים.
פרק ב: נכנסים ואז וואו
השומר בכניסה לובש חליפה מחויטת ונעליים אלגנטיות. עולים כמה מדרגות הישר לתוך סט צילום מושקע ומהוקצע עם כמה צלמים, טלפרומטר שממנו מקריאה רותם את הטקסט לתוכנית, תאורה מחמיאה בכל מקום וצי של עובדי הפקה, מאפר ומעצב שיער. אם התקמבנתם על בר, צפוי לכם ערב נהדר עם נקודת תצפית מרתקת על סט צילום ואחורי הקלעים של תוכנית פריים טיים, וזה מרשים ומעניין לאורך כל הארוחה.
פרק ג: אוכלים ומצלמים
בזמן שהברמנית מברכת לשלום ומחלקת תפריטים, תשימו כנראה לב להבדל בין "קילומטרז'" למסעדה מסורתית: התאורה. מצד אחד נעימה מאוד לעין, מצד שני מאפשרת לקרוא את התפריט בלי להדליק בסתר את הפנס בפלאפון ולקוות שאף אחד לא יראה, ומצד שלישי: מחמיאה בטירוף לצילומי אינסטגרם ובכלל. הלוואי שכל מסעדה הייתה מאמצת את הדבר הכל כך הגיוני הזה.
חוזרים לתפריט, שכולו שיר הלל לקופירייטינג לא רע בכלל עם מנות דוגמת דג קלוריות, נתח שקרנים וקרפצ'יו גרניט פורצלן. יין שכלול במחיר נמזג לכוסות, ההזמנה התקבלה וכעת אפשר לבהות בעניין בסרט שבו אנחנו נמצאים.
פרק ד: טועמים
איך יפה לאכול מול מצלמה שאולי תתפוס את הביס? טיפ ממני: בדיוק כמו שאוכלים בבית בתוספת פלבול עיניים פוטוגני א-לה מיכל אנסקי בסוף הביס. עוד לפני שמתחתי ריסים, מנת הגרניט פורצלן הונחה על השולחן וגרמה לי לפקפק בה ובעצמנו: הטונה האדומה נראית בדיוק כמו רוסטביף שצלוי לשלמות מבחוץ ונותר ורדרד מבפנים, אבל בתפריט כתוב שזה דג.
לוקחים ביס וחשים רטט חושי: הטונה האדומה רכה רכה, עדינת מרקם וממש נמסה על הלשון בצורה שרוצה עוד ועוד. השוליים הכהים מתגלים כאבקת פורצ'יני, כשאת הזץ הרענן מביא ויניגרט פונזו, ועל הקראנץ' אחראיים שברי קשיו וסלטון של ירוקים. זו מנה נהדרת שהייתם שמחים לקבל בכל מסעדה, ומוערכת כפליים בזכות אותה אשלייה ויזואלית שגורמת לחך לצפות למשהו לגמרי אחר.
הדג קלוריות מתגלה כמוסר ים בחיתוך סשימי עם מלווים ממשפחת הקראץ': מלפפונים צעירים וקשיחים, פטרוזיליה, בצל ירוק ועוד כמה פריכי מרקם, ולידם צזיקי כורדי עדין וזרעי עגבניה שעושים אחלה מרקם. בצד מגיעה פוקאצ'ה משוחה בשמן זית עם 3 מטבלים, ומסע טבילות היקפי עקבי ילווה מעכשיו את הארוחה.
פרק ה: מהתוכנית למציאות
עיני הסועדים מופנות בין רגע לגרם המדרגות לקומה השנייה. בחור צעיר מציץ לכיוון המסעדה ומחייך. זה פומפי באמצע סרוויס ערב והוא מחייך. באמת מחייך. בהתחלה קצת מתבייש ואז עובר בין הסועדים ומגבה את האוכל הטוב שלו באישיות הנעימה והלבבית שגרמה לאסף גרניט לדמוע באודישן. הסועדים מתרגשים וגם הוא. קצת סלפי, הרבה מילים חמות הדדיות ופומפי עולה למטבח כדי להמשיך לבשל עם הצוות שלו. אין ספק שהנוכחות שלו היא התבלין שנותן את הטאץ' הסופי למנות הטעימות.
פרק ו: קסמי הטורטלינאז'
על השולחן נוחתת המנה ההיא שהלהיבה את כולם באודישן: טורטליני בצורת פטאייר במילוי זעתר וירוקים, שמונח על פונדו גבינות וטחינה עם נתח חציל וקוביית מוסר ים צלוי. השופטים צדקו. חתיכת יציאה. הטורטליני יפה לעין וטעים לחך בזכות בצק עבה ונגיס אך רך ומתמסר, ומילוי ארומטי של זעתר, שגורם לבלוטות הטעם לקפץ בשמחה. הגאונות של המנה היא לא רק הטורטליני והדג הצלוי לשלמות. פונדו הגבינות עם הטחינה מעמת את הפה עם חווית טעם ומרקם חדשה. כמו בשישברק, הטחינה שחוברת לברינזה צאן מבושלת על אש נמוכה כדי שמרקמה לא ישבר, ובסוף התהליך מתקבל קרם גבינות עז טעם ועדין מרקם, שינוגב עד סופו עם הפוקאצ'ה גם אם אתם ממש חזקים ומאופקים.
פרק ז: מקפלים ומקנחים
קצת לפני שתלטפו את הבטן בהכנעה, עובדי הסט מתחילים לקפל את העסק ולהכין את המקום ואת עצמם ליום הצילומים הבא. זה ממגנט ומרתק למי שטרם חווה יום צילום מקצועי, ומלמד קצת על איך פועלת התעשייה, כשכל מה שאתם צריכים לעשות זה רק לשבת לבהות ולחכות לקינוח. טירמיסו 09 הוא הגרסה השובבה והמפורקת למאכל האיטלקי הנודע: בתחתית הצלחת ליידי פינגרס שנטבלו ב"נס קפה לעניים" לפי התפריט. בקומה השנייה ליקר קלואה עם אנגלז קלאסי, ומעל הכל עוד קצת שברי עוגיות פריכות עם פיסטוקים שנותנים עוד קצת קראנץ' לביס.
העסק מתקתק ביעילות רבה, ומרגע סיום הארוחה לא תצטרכו להתחנן לחשבון ואז להתעצבן שלוקח לו הרבה זמן להגיע. לצד דף ועט עם בקשה לדירוג הארוחה וסעיף להערות מיוחדות, מקבלים מזכרת מחממת לב ומרחיבת כרס: אגוזים מסוכרים בצנצנת עם הלוגו של "קילומטרז'". יש משהו כיף בערך המוסף הזה, במזכרת מערב טעים ונעים ובחיבור הכל כך טבעי לסט התוכנית.
אפילוג וטיפ
רגע לפני היציאה מהסרט שבו חיינו כל הערב, אני פוגשת מלצרית שמספרת כמה כיף לעבוד כל שבוע במסעדה אחרת עם אוכל אחר וסועדים אחרים, כשהכל באותו לוקיישן וכולם באנרגיה מרימה, מפרגנים וחיוביים. "אני טועמת לפני כל סרוויס את כל המנות ולומדת עליהן כדי שאוכל להסביר לאנשים מה בדיוק הם עומדים לאכול ואיך, וזה מלמד אותי הרבה על אוכל של מטבחים שונים". וכסף טוב את עושה מזה? אני שואלת. "זהו, שאנשים חושבים שמחיר הארוחה כולל גם טיפ ולא ממש משאירים משהו בסוף הערב. אולי את יכולה לציין את זה איכשהו בסטורי?". אז הנה, אני מציינת.