תורת המשחקים: כשהקולנוע מתנהג כמו משחק מחשב‎

הקולנוע מעבד כל מיני יצירות לכדי סרטים: ספרים וסיפורי-עמים, קומיקס וסדרות טלויזיה, וגם משחקי מחשב. העיבודים למשחקי מחשב בקולנוע כוללים לרוב לקיחת דמויות ממשחק מפורסם והשלכתם לעלילת סרט פעולה, או עיבוי וניפוח של עלילת המשחק.

חלק מהעיבודים הללו זכורים לשמצה, כמו "האחים סופר מריו" ו"סטריט פייטר" משנות התשעים ו"מקס פיין" מהעת האחרונה, חלקם חביבים יותר, כמו "טומב ריידר" ו"הנסיך הפרסי", וחלקם קיבלו מעמד פולחני-טראשי, כמו "מורטל קומבט" וסדרת "האויב שבפנים".

אך בשנים האחרונות, יחד עם עלייתם של במאים צעירים שכבר גדלו על משחקי מחשב בעצמם, ניתן לזהות תופעה חדשה - סרטים שמושפעים מז'אנריםשל משחקים, ולא ממשחק ספציפי. כאן הקולנוע לא מעתיק דווקא את הדמויות והשלבים של המשחק, אלא את איך שהמשחק עצמו מתנהג - מעתיק מרכיבים שונים במשחקיות עצמה. בפרק הנוכחי של "תורת המשחקים" אנו מביטים בשני סרטים כאלה.

הראשון הוא "סאקר פאנץ'", סרטו מעורר המחלוקת של זאק סניידר משנת 2011, שעלילתו המרכזית מזכירה את סוג האתגרים והחידות המצויים במשחקי קווסט קלאסיים. השני הוא "Enter The Void" של גספר נואה משנת2009. אמצעי המבע הקולנועיים בו - העריכה והצילום - עובדים באופן דומה מאד למשחקי עולם פתוח: הם נעים בין גוף ראשון וגוף שלישי, כמו משחקי הרפתקאות ופעולה תלת-מימדיים, לבין מבט-על, המזכיר משחקי אסטרטגיה.