מסיפורי למה ככה: איך נולד מריו

בכל רשימה של גיבורי משחקי הוידאו הגדולים בכל הזמנים יופיעו בוודאי מאסטר צ'יף (לוחם בחליפת היי-טק עם אקדח), גורדון פרימן (חנון בחליפת היי-טק עם אקדח( ולארה קרופט (חוקרת אוצרות במכנסיים קצרים מאוד עם אקדח). אבל בפסגת כל רשימה כזאת יופיע כמעט תמיד מריו, גיבור המשחקים הכי מוכר והכי נמכר אי פעם, שמופיע כבר 30 שנה בעשרות משחקים, והפך לסמל לא רק של החברה שלו - נינטנדו - אלא גם של משחקי וידאו בכלל.

וזה, כשעוצרים וחושבים על זה לרגע, די מוזר. מריו רחוק מלהיראות כמו גיבור המשחקים הממוצע. אין לו לא חליפת היי-טק ולא אקדח: מריו הוא שרברב איטלקי שמנמן עם אוברול כחול ושפם. למה שרברב? למה שפם? ומעל לכל, איך קרה שהכוכב הגדול של נינטנדו - חברה יפנית - הוא איטלקי דווקא?

הסיבה לכל זה נמצאת במשחק הראשון של מריו, לפני 30 שנה.

מר וידאו ואיש הקפיצות

לאבא של מריו קוראים שיגרו מיאמוטו. מיאמוטו הוא כנראה האיש שהשפיע יותר מכל אדם אחר על תעשיית משחקי הוידאו, אבל ב-1981, כשהוא יצר את הלהיט הראשון שלו - "דונקי קונג" - אף אחד עוד לא ידע את זה. מיאמוטו רצה לעשות משחק עם הדמויות המצוירות של פופאי, אוליב אויל ובלוטו, אבל לא הצליח להשיג את הזכויות על הדמויות, לכן החליף אותן בדמויות מקוריות שלו. את בלוטו הביריון המרושע החליף קוף בשם דונקי קונג, ואת פופאי - איש קטן עם שפם, שבסיפור המשחק מתואר כ"נגר". מיאמוטו קרא לאיש הקטן "מיסטר וידאו", אבל במשחק בסופו של דבר הוא נקרא "ג'אמפמן". ככה הוא נראה:

יצירת משחקי וידאו היא עבודה קשה, אבל באותם ימים, הפרה-היסטוריה של המדיום, זה היה קשה הרבה יותר. היום, בעידן ההיי-דפינישן, דמות משחק יכולה להיראות איך שיוצר המשחק רוצה שהיא תיראה. אז, היה צריך לעצב את כל המשחק במספר מוגבל מאוד של פיקסלים ושל צבעים. ג'אמפמן כלול כולו בתוך מלבן בגודל של 16x15 פיקסלים, ומורכב משלושה צבעים בלבד. נסו פעם לעצב דמות עם המגבלות האלה, ותגלו שזה הרבה יותר מסובך מכפי שזה נשמע. מיאמוטו בנה את הדמות של ג'אמפמן כאוסף של פתרונות לבעיות של עיצוב דמות במספר פיקסלים זעיר. איך, למשל, לגרום לאנשים להבין איפה מתחילות ונגמרות הידיים של הדמות, כשהן לא מושטות הצידה? אין קווי הפרדה, ואם הידיים יהיו באותו הצבע כמו שאר הגוף, הן פשוט "ייעלמו" בכל פעם שבה הן מונחות לצידי הגוף. כדי לפתור את הבעיה הזאת, מיאמוטו הלביש את ג'אמפמן באוברול. צבע השרוולים שונה מצבע הבגד, וכך אפשר לראות איפה הזרועות מתחילות ואיפה הן נגמרות.

עוד בעיה היא מה עושים עם הפה. לצייר פרצוף בפרופיל זה קל. עין - פשוט מכניסים פיקסל אחד כהה. אבל מה עם הפה? אי אפשר לצייר "קו דק" במספר כל כך קטן של פיקסלים, ודמות בלי פה תיראה מוזר. הפתרון של מיאמוטו היה להחליט שהקו הכהה מתחת לאף הגדול של ג'אמפמן הוא לא פה, אלא שפם. בפרסומות למשחק ג'אמפמן מתואר כבחור קטן עם שפם שחור גדול.

וזה היה הכל, בעצם. "דונקי קונג" היה הצלחה אדירה, והוליד משחקי המשך; מיאמוטו המשיך והכניס את הדמות של ג'אמפמן גם למשחקים אחרים. הטכנולוגיה השתפרה עם הזמן, ואיתה מספר הפיקסלים שמהם מורכבת הדמות. אבל גם כשעבר לתלת-מימד, העיקרון העיצובי של הדמות נשאר: אוברול, כובע, שפם.

איך ג'אמפמן נהיה מריו

אבל בימים ההם שלפני "דונקי קונג", כל זה היה שייך לעתיד. נינטנדו לא היתה חברה עשירה. למחלקה האמריקאית של החברה, שעבדה על יצירת הגירסה של "דונקי קונג" באנגלית - לא היה אפילו כסף לשלם שכר דירה על המחסן ששכרו, עובדה שהובילה, כצפוי, לביקור זועם של בעל הבית.

רצה הגורל ובעל הבית היה איטלקי בשם מריו סגאלה. אחרי שאנשי נינטנדו אמריקה הבטיחו לו שהוא יקבל את כל הכסף, ממש בקרוב, הוא הלך - ואז העיר אחד מעובדי החברה משהו בסגנון "היי, נכון שג'אמפמן ממש דומה למריו?".

ההיסטוריה לא מגלה במה בעצם מריו סגאלה היה דומה לג'אמפמן. היה לו שפם? כתפיות? הוא נהג לקפוץ על צבים? לא ברור. סגאלה האמיתי כמעט וירד למחתרת מאז. הוא לא עונה לשאלות על הנושא, וברשת אי אפשר למצוא תמונות שלו שצולמו לאחר 1957.

בכל מקרה, זאת כנראה היתה הפעם האחרונה שבה מישהו קרא לדמות הזו ג'אמפמן. אנשי החברה התחילו לקרוא לדמות האיש הקטן שקופץ מריו, ובמשחק ההמשך, "דונקי קונג ג'וניור" זה כבר היה שמו הרשמי. כששנה לאחר מכן הוא השתתף במשחק נוסף, ביחד עם "אחיו" שנברא לא מזמן, המשחק נקרא "האחים מריו" ("Mario Bros.") - ומאז הוא העניק את שמו כמעט לכל משחק שבו הוא השתתף. מריו הפך לאיטלקי כדי להצדיק את השם שלו, וכדי להצדיק את העובדה ש"האחים מריו" היה מלא בצינורות, המקצוע שלו שונה מנגר לשרברב. וזהו, בעצם: מאז ועד היום הדמות כמעט שלא השתנתה. לואיג'י, דייזי, באוזר, הגומבות, יושי וכל שאר הדמויות הצטרפו בזו אחר זו במשחקים הבאים, אבל מריו נשאר מריו.