מסיפורי למה ככה: למה לדיסק גודל של דיסק

מי קבע שדיסקים, כותרי DVD ואפילו בלו-ריי כולם חייבים להיות בקוטר של 12 ס"מ בדיוק? זה הכל בגלל בטהובן, והוא בכלל היה חירש

שלושה כותרי CD - קומפקט דיסק
שלושה כותרי Cd קומפקט דיסק | צילום: Anna Cervova, Public Domain

נגיד שאיזה דוד נחמד ומתחשב מחו"ל הגיע לליל הסדר והביא לכם מתנה: המארז המיוחד והמגניב של "סקוט פילגרים נגד העולם" בבלו-ריי. קודם כל - תגידו לו תודה רבה. הדוד הוכיח קוליות בלתי-מצויה, לפחות בקנה מידה דודי, וזה בלי ספק הרבה יותר טוב מסוודר. אבל אחרי שהוא יילך, רוב הסיכויים שתגלו שבעצם אין לכם נגן בלו-ריי בבית. כל האקסים המרושעים לכודים בתוך הדיסק בלי שתהיה לכם אפשרות לראות אותם, ובמקום לראות את הסרט, כל מה שתוכלו לעשות הוא לבהות בתוגה בדיסקית המבריקה.

 

במצב כזה עשויות לעלות בראשכם מיני מחשבות משונות, כגון: האם תוכלו לראות את האפסים והאחדים שעל הדיסק אם תסתכלו עליו ממש מקרוב. או כמה תוכלו להשיג עליו באיביי. או למה הדיסק הוא בדיוק בגודל של דיסק, ולא בגודל אחר כלשהו. אם תשתעממו מספיק כדי למדוד בעזרת סרגל, תגלו שהקוטר של דיסק הבלו-ריי הוא בדיוק 12 ס"מ. מי קבע שזה צריך להיות הגודל שלו, בכלל?

שומרים על המסורת

יש סיבה פשוטה לכך שקוטרם של דיסקי בלו-ריי הוא 12 ס"מ - תאימות לאחור. זה הגודל של דיסקי DVD, והגודל הזהה מאפשר להשתמש בשני הפורמטים במכשיר אחד, בלי צורך להתקין בו שני כוננים שונים.

 

קוטרם של דיסקי DVD  הוא 12 ס"מ בדיוק מאותה הסיבה: תאימות לאחור עם דיסקים "רגילים", CD - שזה קיצור של "קומפקט דיסק". אז למה לקומפקט דיסק יש גודל של קומפקט דיסק, ומה כל כך קומפקטי בו? לשאלה הזו יש כבר כמה תשובות אפשריות, אבל קרוב לוודאי שזה קשור לבטהובן.

מזמור לאושר

זהו הסיפור המקובל: בשנת 1980, שתי ענקיות אלקטרוניקה, סוני ופיליפס, פיתחו יחד את מה שיהפוך לפורמט איחסון המוזיקה הפופולרי ביותר עד המצאת האייפוד. אחד העניינים שעל הפרק היה ההחלטה על הגודל המדויק של הדיסקים. עד אז, אנשים האזינו למוזיקה בעיקר מתקליטים, הדברים השחורים הגדולים האלה. תקליט הוא לא דבר ארוך. על כל צד שלו יש מקום לבערך 20, ובכל מקרה לא יותר מ-25, דקות של מוזיקה, כך שחובבי המוזיקה בעבר היו רגילים להחלפת צדדים תכופה. בקומפקט-דיסק דחוס מידע רב הרבה יותר על דיסק קטן הרבה יותר, ומה שנחשב לאחד היתרונות המופלאים של הדיסק בזמנו היה העובדה שלא צריך להחליף בו צדדים. על דיסק בגודל של 11.5 ס"מ, פחות או יותר, אפשר היה להכניס בקידוד נורמלי כשעה של מוזיקה - מספר עגול ויפה שמכיל את שני צידיו של תקליט אריך נגן, ועוד מקום לשיר או שניים כבונוס.

 

ובכל זאת, הפורמט שהוחלט עליו בסופו של דבר היה גדול עוד יותר - 74 דקות של סאונד. למה כל כך הרבה? כדי שיהיה מקום לסימפוניה התשיעית של בטהובן, זה למה.

 

התשיעית של בטהובן היא אחת מיצירות המוזיקה הקלאסית המפורסמות ביותר בעולם, ואתם בטוח מכירים אותה, או לפחות חלקים ממנה, אפילו  אם אתם לא יודעים להבדיל בין בטהובן, באך וגרפונקל. רק תקשיבו לזה:

 

זאת התשיעית, כלומר חלק קטן ממנה, והמקור לא כולל את הפיצוצים והדונג-דונגים. אם מתעקשים להקשיב לכל היצירה, ולא רק לעשר השניות המפורסמות ביותר בה, מגלים שהיא בעצם די ארוכה. האורך המדויק של התשיעית כולה תלוי בביצוע ובמידה שבה המנצח ממהר הביתה, אבל הוא בדרך כלל יותר משעה. בעידן התקליט, אי אפשר היה להכניס את היצירה הבלתי מקוצרת על פחות מאלבום כפול.

אלבום כפול, דיסק בודד

הסיפור המקובל גורס שסגן הנשיא של סוני, נוריו אוגה (שהיה בעברו זמר אופרה, אגב) היה חובב גדול של התשיעית - על אף שבתקופתו עוד לא המציאו את פגל - והתעקש להגדיל את הפורמט החדש, ה-CD, עד לנפח שבו אפשר יהיה לכלול את הבטהובניאדה כולה בדיסק אחד בלבד. והוא לא הסתפק אפילו בנפח שיספיק לגירסה קצרה של היצירה (66 דקות) אלא חיפש ומצא את ההקלטה הארוכה ביותר שלה, ביצוע שהוקלט ב-1951 ונמשך 74 דקות. האורך הזה נקבע כאורך ההשמעה של דיסק, הוא חייב דיסק בקוטר של 12 ס"מ, ומאז ועד היום כל הדיסקים מכל הסוגים הם בגודל כזה בדיוק.

 

לא בטוח שהסיפור הזה לגמרי מדויק. ישנם כל מיני דיווחים סותרים על לידתו של הדיסק, ואמנם כולם מזכירים את בטהובן באופן זה או אחר, אבל זהות האדם שדרש לכלול את הסימפוניה כולה על דיסק אחד משתנה מסיפור לסיפור. יש גם גירסה שלפיה פיליפס כבר התחילה לייצר דיסקים בגודל של 11.5 ס"מ, עוד לפני הסיכום הרשמי בין החברות - וסוני אילצה אותה לשנות את הגודל כדי שלא תתחיל את מירוץ הייצור בעמדת נחיתות, כשהיא משתמשת בבטהובן כתירוץ. אבל למה להרוס סיפור טוב? אם ישאלו אתכם, הגודל של הדיסקים מאז ועד היום נקבע על ידי בטהובן. והוא בכלל היה חירש.

עוד סיפורי למה ככה: למה לגוגל קוראים גוגל?