פיצוציה של טורנטים
בעוד מפרץ הפיראטים גוסס על ערש דווי, קבוצה של אקטיביסטים מגרמניה משחזרת אותו - ובקטן
הכניעה המתוקשרת של אתר הטורנטים The Pirate Bay – מהבולטים והבוטים שבמקורות התוכן הלא-חוקי – בפני בית המשפט הכתה גלים ברחבי האינטרנט, והגבירה עוד יותר את החשש הכללי מפני התערבות ופגיעה של מדינות וחברות תקשורת ותוכן בחופש של המשתמשים ובנייטרליות של הרשת. אקטיביסטים רבים מיהרו להעתיק חלקים ממסד הנתונים של Pirate Bay ולהפיצם במקומות אחרים ברשת, אך קבוצה אנונימית מגרמניה לקחה את המחאה לכיוון אחר, מקורי ואומנותי הרבה יותר: "קיוסק הפיראטיות", מבנה קטן בעיר ויימאר שבגרמניה שמשמש מתחילת השבוע כשרת מקומי ועצמאי לשיתוף קבצים ברשת WiFi – מבלי להיות מחובר לאינטרנט כלל.
מי צריך קיוסק פיראטי?
על פי אתר הקבוצה, שמזמין את הציבור הרחב לבקר בויימאר ולשתף קבצים בטווח הקליטה של כמאה עד מאתיים מטרים מהקיוסק, מדובר ביוזמה שמטרתה לא רק הבעת הזדהות עם מפרץ הפיראטים והעקרונות שמאחוריו, אלא גם הדגמה חיה ופיזית לכך שהאינטרנט הוא לא מכונה ולא דבר שניתן לשלוט בו, אלא משהו מופשט הרבה יותר: מערכת של מוסכמות שניתן להפעיל בכל מקום ובכל צורה. "אנו לא זקוקים ל'אינטרנט'," נכתב באתר, "הקסם יכול להתרחש בכל מקום." ואם אתם לא בויימאר, תוכלו לפחות לעקוב אחר פעילות החברה בדף הפייסבוק שלה.
"המוטיבציה הגדולה ביותר להקמת קיוסק הפיראטיות," אמר נציג (אנונימי) של הקבוצה בראיון לנענע10, "היתה חוק שהעבירה ממשלת גרמניה, שמגביל את הגישה לאינטרנט – כביכול לצורך מלחמה בפורנוגרפיה פדופילית. רצינו להראות שאפשר להסתדר גם בלי האינטרנט."
הבחירה במבנה הקיוסק לא היתה מקרית. קיוסקים שכאלה שימשו במאה השנים האחרונות למכירת עיתונים ומגזינים בגרמניה, וכיום – במידה לא מבוטלת, בגלל האינטרנט – הם הולכים ומתמעטים ונראה שימיהם ספורים. המבנה הספציפי בויימאר הוא "קיוסק אומנות" שהוקם בשנת 2002 ומשמש כיום כגלריית חוצות של אומנים ומעצבים עצמאיים. בשנה האחרונה מוצגות בו עבודות במסגרת פרויקט בשם KIOSK09, שעוסק בנושא הרלוונטי של זכויות יוצרים וחירות (או גניבה) אומנותית. הקבוצה האנונימית ניצלה את חופשת הקיץ בה הקיוסק אינו פעיל כדי להתקין בו את נקודת ה-WiFi והשרת. "הפעילות של KIOSK09 נתנה לנו את ההשראה," הסביר הנציג, "כך שאנו נהיה נחמדים ונחזיר להם את הקיוסק בתחילת אוקטובר. הפעילות שלנו היא בעיקר אמירה: מפרץ הפיראטים עומד להיסגר, הקיוסקים עומדים להיסגר... מה יקרה אם נגנוב מהפיראטים?"
אין לקוחות
מבחינה טכנית, מדובר כאמור ברשת אלחוטית מקומית שאינה קשורה לאינטרנט. השרת שהותקן בקיוסק כולל מסד נתונים עצמאי של כחמישה מליון קבצי טורנט שהועתקו מ-Pirate Bay, וכן "טרקר" שמתאם את ההורדות וההעלאות בין המשתמשים המחוברים. בינתיים, כמעט ואין כאלה. "רוב תשומת הלב בפרויקט מתרכזת, לעת עתה, באינטרנט," אמר נציג הקבוצה. "ויימאר היא מקום קטן, ואין הרבה אנשים ברחוב כי הסתיו בדיוק התחיל. בימים הראשונים נרשמו כ-100 עד 150 כניסות לשרת – קשה לדעת במדויק, מכיוון שהשרת מוסיף רשומות שקריות כדי לספק הגנה למשתמשים. בכל מקרה, גם אם תציב קיוסק כזה במקום הומה בלב תל אביב, רוב הסיכויים שלא תמצא מישהו שמחזיק בחלקי הקבצים אותם אתה מעוניין להוריד. זו הסיבה לסיסמה שכתבנו [על פוסטר הוראות השימוש שנתלה בחזית הקיוסק – ע.ג.] – 'הפיצו את השמועה, המתינו לעמיתים'."
ומה לגבי החוקיות של העסק? הקבוצה אינה צופה בעיות מיוחדות עם החוק – "זהו בסך הכל טרקר" הם אומרים, אם כי גם Pirate Bay עצמו לא החזיק בתכנים הלא-חוקיים אלא רק בהפניות אליהם. אם מישהו ינסה בכל זאת לסגור את המיזם, הם יטענו שקיוסק הפיראטיות הוא למעשה יצירת אומנות (במקרה כזה, החוק הגרמני מספק הגנה מפני תביעות של המדינה – אך לא מפני תביעות אזרחיות) ואם גם זה לא יעזור, לדבריהם, "אנחנו לא מקוונים, ויהיה קשה מאד להוכיח שבכלל קרה משהו".
חלופות מעשיות
הקיוסק הפיראטי הוא הצהרה אומנותית חביבה, אך חסרת ערך מעשי: גם אם עשרות משתפי קבצים אמיצים יגיעו לאזור הקיוסק ויסתכנו בחשיפה, כמות המידע המוצע לשיתוף עדיין תהיה מזערית, וסביר להניח שהרשת פשוט לא תעמוד בעומס. האם רוח האינטרנט היא החשובה באמת, ושום הגבלה שתוטל על הרשת המוכרת לא תצליח לעצור את השיתוף?
המוני אנשים ברחבי העולם מורידים תוכן לא חוקי, אך רק חלק קטן מתוכם טורחים להעלות תכנים חדשים ולאפשר לאחרים להוריד מהם. אותם "לוחמי חופש" (בעיני עצמם, לפחות) עשויים להשקיע מאמצים רבים בפיתוח שיטות שיתוף חדשות ודרכי התחמקות מהחוק, אך בסופו של דבר, מה שיקבע את עתיד ההורדות הוא הזמינות שלהן לקהל הרחב והפחות מתוחכם מבחינה טכנולוגית. ללא אתרים גדולים ופומביים כדוגמת The Pirate Bay, מינינובה, btjunkie לביטורנט או מקביליהם לאימיול, המוריד הממוצע יתקשה למצוא את התכנים ויגיע במהרה למצב בו הטרחה הכרוכה בהורדת חינם תהיה גדולה יותר, עבורו, מהמחיר של התוכן החוקי ברשת. האתרים הגדולים הם שמעניקים את הכוח האמיתי לטכנולוגיית השיתוף, אך במקביל הם גם החוליה החלשה שלה, מכיוון שקל לבודד אותם ולתקוף אותם משפטית. במילים אחרות, כל טכנולוגיית שיתוף שתסתמך באופן כלשהו על הרשת הכלל-עולמית כפי שאנו מכירים אותה תחיה על זמן שאול.
ומה בדבר רשתות חלופיות? לא מזמן נשמעו דיבורים על רשתות להעברה מתקדמת של מידע דרך מנגנוני הדואר האלקטרוני, וכן על רשתות מבוזרות של מחשבים ניידים וסלולריים חכמים, שלא יזדקקו לספקי אינטרנט או אפילו לנקודות חמות מרכזיות. אלו הם אמנם רעיונות מעניינים, אך הם עדיין רחוקים מהרמה הטכנולוגית ומה"צפיפות הקריטית" של משתמשים הדרושות לשיתוף בקנה המידה המאסיבי הקיים כיום. למרות הרצון הטוב והיצירתיות של קבוצות כמו זו שיצרה את הקיוסק הפיראטי, עתיד השיתוף הלא-חוקי תלוי הרבה פחות בהן והרבה יותר באנרגיה שמשקיעים המחוקקים ובעלי הזכויות.
ומה יקרה בתחילת אוקטובר, כשהקיוסק יוחזר לבעליו? הקבוצה אינה נחה על זרי הדפנה וכבר מתכננת את הפרויקט האומנותי הבא – YouKiosk, אוסף של סרטוני מאש-אפ ומחוות לסרטונים מיוטיוב.