כשהשמש שקעה במזרח | רני בלייר

אמא שלי, סימה, שנולדה בקזבלנקה והגיעה לארץ בגיל עשר לבדה מלווה בדודה בן ה-17. אבא שלי, יוסטה, ילד שואה מבודפשט, הגיע לבדו עם אחיו הצעיר. הם הכירו בבן שמן, ילדי עליית הנער, נישאו וירדו להתיישב בדרום, באופקים, בה נולדתי בשנת 62'.

רק מיד אחרי שנולדתי עלתה לארץ גם משפחתה של אימי והצטרפה אלינו לאופקים. סבי , רבי משה אלקבץ , לא יכול היה לחשוב שנכדו הראשון נולד לו בארץ המובטחת והוא ישאר במרוקו.

בגיל שלוש עברו הורי, ואני איתם, למושב ישע בנגב הצפוני, רבע שעה נסיעה מהמשפחה הגדולה שנשארה שם. המעבר למושב לא הקטין את תחושת הריחוק.

כילד שאהב סרטים  חיכיתי בחוסר סבלנות כל יום חמישי שיגיע האוטובוס עם הסרט, בארגזים המכילים את גלגלי ההקרנה. את הסרטים הקרינו במועדון החברים של המושב. פעמים רבות הוזמן סרט אחד והגיע סרט אחר, פעמים רבות לא הגיע בכלל והיינו מקרינים שוב את הסרט משבוע שעבר.

זר לא  באמת יבין את התחושה הזאת של לגדול ולהתחנך במקום מרוחק, ילדות ב״חור״ ההוא, אי שם בדרום. שם אתה חווה חווית ריחוק אך גם חווית קירוב לבבות בין האנשים, שם אתה מפתח בקבוצה הקטנה בה אתה חי את האינטליגנציה הרגשית שלך ואת אהבת האדם.

את הפער בינך לאחרים בגילך אתה לא מבין כשאתה שם. את הפער אתה לומד להכיר רק אחרי הצבא, כשאתה מגיע לאוניברסיטה ומבין כמה לימדו אותך לשנן אבל לא לימדו אותך ללמוד, כמה לימדו אותך לדעת אבל לא לחשוב. כולנו, המרוחקים, נתקלנו בבעיה עם האנגלית שלנו, והגענו משם עם שגיאות כתיב בעברית כמו "אטמול" או "לא רוצא".

כולנו מצאנו את עצמנו נאבקים על השלמת הפערים התרבותיים מול בוגרי הריאלי בחיפה, אליאנס ברמת אביב או בוייר בירושלים. כולנו מוצאים את עצמנו נאבקים על מקומנו כשווים בין טובים יותר, וזה לא משנה אם יש לך שם מזרחי או אשכנזי – כשאתה מרוחק אתה מרוחק ולא זוכה לכל הפריווילגיות שזוכים בהן כל האחרים.

הלם התרבות, וההבנה שיש פערים להשלים, הפעיל את כושר ההישרדות שלנו, מוטיבציות כבירות אשר בסופו של דבר עזרו לחלק מאיתנו אפילו להצליח בגדול , לפעמים יותר מאחרים, אולי כי היינו חייבים להוכיח משהו, לעצמנו, למשפחה שלנו, למקום ממנו באנו, לאלה שהביטו בנו בהתחלה במבט עקום. לאלה שלא האמינו שאנחנו מסוגלים. לאלה שיבואו אחרינו מרחוק ויראו שיש גם אפשרות להצליח נגד כל הסיכויים.