לא כל הנוצץ זהב: לראות את המצוקה מאחורי הפילטר

המסכות בגיל ההתבגרות העכשווי הן רבות והן לובשות צורות רבות בדמויות פילטרים מעולם השיזוף, נצנצים שעוזרים לשדר עסקים כרגיל, מסכות בדמוי של סרטון בטיק טוק שגורף מאות לייקים וממלא את הריק הקיים בנפש.

נערה פעם סיפרה לנו שהיא בכלל לא מרגישה בנוח לדבר בימים אלו על הדיכאון שהיא מרגישה, "איזה מקום יש לדיכאון שלי?" היא שאלה כשמיליונים בעולם חולים, ונער אחר שלא רצה לדבר על החרם שהוא עובר ולהוסיף להוריו עוד רע על הלב כשהם גם ככה לא עובדים ומוטרדים. שילוב של אשמה, בושה ופחד מגבירים עוד יותר את התחושות הקשות ומרחיקים את אלו הסובלים, מקבלת עזרה ותמיכה. הדרך להעצמת תחושת הבדידות ופגיעה עצמית עלולה להיות מהירה.

במקרה הזה נצטרך ללמוד להתקרב, זה לא מדבק, להקשיב ולשים משקפיים רגישות ושואלות שמתבוננות לעומק, יהיה עלינו להיות אמיצים בשביל להצליח לפעול כדי לעזור. התקשורת מדווחת על הגל הראשון ואחר כך על הגל השני ועבור רבים מבני הנוער הגלים האלה כבר יצרו סערה בנפש פנימה. הלחץ בבית, המצב הכלכלי, הדאגה לבריאותם ושלומם של משפחתנו, הלימודים, האיך אני נראה (מליון דולר?), הצבא ותחושת חוסר הוודאות, העמימות בהנחיות והבלאגן חוגג.

חבר שלי כנראה לא יספר לי שהוא בדיכאון ולא רוצה לצאת מהבית, ויכול להיות שחברה שלי תתבייש לספר שמישהו צילם אותה ומאיים להפיץ לכל השכבה. אז מתי זה השלב שאנחנו צריכים לדאוג לחבר או לחברה הטובים שלנו קצת מעבר? איך נדע אם הבכי של חברה שלי אחרי שבן זוג שלה נפרד ממנה הוא תקין או שצריך לדאוג? ומתי כדאי לערב מישהו נוסף?

הכנו לכם מדריך קצרצר שינסה לעשות סדר בבלאגן:

אילו סימנים נראה אצל בני נוער שנמצאים במצוקה רגשית?

באופן כללי כל דבר חריג, ששונה מההתנהגות הנורמטיבית שאנחנו מכירים יכול להדליק אצלנו נורה אדומה שכדאי שנבדוק. תסמכו על תחושת הבטן שלכם ועל ההיכרות שלכם עם החברים - אם משהו לא נראה לכם עדיף שתפקחו עין למשל:

• תוקפנות ועצבים - "די עזוב אותי כבר, אין לי עצבים אליך" - תחושה שכל הזמן כועס, עצבני או מגיב באופן אגרסיבי גם לדברים קטנים יחסית, חוסר סבלנות.
• עצבות ודכדוך - "לא יכולה להפסיק לבכות.. אבל יהיה בסדר" - כל הזמן בוכה, מתוסכל מדברים רבים.
• חוסר יכולת לישון - "אחי, אני כמעט ולא ישן" - מתקשה להרדם, מתעורר הרבה במהלך הלילה, ישן מספר שעות מועט.

• חוסר עניין מוחלט - "לא בא לי כלום"- תחושה של שעמום מתמיד, כלום לא מעניין, גם לא תחביבים שפעם היו אהובים או יציאות משותפות עם חברים.
• שינוי משמעותי במראה - "ירדתי תוך כלום זמן 10 קילו. ובא לי עוד 10 לפחות"- יכול להתבטא בצורת הלבוש, או בשינוי קיצוני במשקל.
• הסתגרות - "גם היום אין לי כוח לצאת.."- לא רוצה לצאת מהבית או מהחדר, עסוק כל הזמן בדבר אחד או בשום דבר.
• ירידה קיצונית בלימודים - "למי אכפת מהבית ספר הזה?"- יכול להתבטא בשינוי בציונים, בנוכחות, ביחס כלפי המורים.

אם כל סימן כזה יכול להעיד על קושי או שצריך מספר תסמינים ובתדירות מסוימת? כל סימן כזה בפני עצמו יכול להעיד על קושי אבל תלוי במשך ובסיטואציה שקדמה להופעת הסימנים. הסימנים האלו לא מעידים על סכנה ממשית, אלא על האפשרות שהיא תתקיים ולכן כדאי לשים לב שהם מתרחשים ואם הם לא עוברים, לשתף מישהו נוסף.

מלבד הסימנים האלו יש מקרים שמצריכים התערבות מיידית של אדם מבוגר, ולא ניתן להמתין ולראות האם החבר או החברה מצליחים להתמודד לבד:

• פגיעה עצמית או תכנון לפגיעה עצמית עתידית.
• התעללות נפשית, פיזית או מילולית על ידי אדם אחר כמו הורה, מורה או בן זוג.
• שימוש בתרופות ללא מרשם.

אז איך כדאי לפנות לאותו חבר שנמצא בקושי מסוים?

• אל תפחדו לשאול! הראו לחבר שאתם רואים שמשהו עובר עליו, אל תתעלמו. לפעמים הוא רק רוצה שמישהו יתעניין בו.
  שאלו אותו לשלומו והביעו דאגה ואכפתיות. הוא יעריך את זה גם אם יבחר לא לשתף. העבירו לו את המסר שגם אם הוא לא רוצה לשתף עכשיו אתם נמצאים עבורו מתי שיצטרך.
• הקשיבו: אם בחר לשתף אתכם, רק תקשיבו. אל תשפטו, אל תכעסו ואל תגידו מה צריך לעשות. נסו לתת לו לדבר על מה שמפריע לו באמת בלי להכניס את הדעות שלכם לתוך הסיפור.
• אל תענו בסיסמאות מנותקות. משפטים כמו "יהיה בסדר" או "על מה אתה בוכה?" יגרמו למי שמולכם להיסגר ולא לרצות לשתף אתכם יותר. גם אם אתם לא מבינים מה ה"ביג דיל", נסו להראות שלמרות שאתם לא הייתם מתרגשים מהמצב, אתם מבינים את הקושי של מי שעומד מולכם.
• נסו להסתכל ולהרחיב את אפשרויות ההתמודדות עם המצב אל תנסו לחשוב מה אתם הייתם עושים אם הייתם במקומו - אתם לא. במקום להגיד מה אתם הייתם עושים, נסו לשאול את החבר מה האפשרויות שיש לו כרגע ועזרו לו לחשוב מההיכרות שלכם איתו- אילו חוזקות פנימיות יש לו שיכולות לעזור לו להתמודד ואילו מקורות תמיכה חיצוניים יוכלו לסייע לו .
• אם נראה לכם שהסיפור יצא משליטה- כנראה שאתם צודקים אם אתם מרגישים שהתגובה קיצונית מדיי בהתייחס לאירוע שקרה, שנמשכת זמן רב מדיי, או שהיא מדאיגה בצורה יוצאת דופן הקשיבו לעצמכם - הסימנים האלו יכולים להעיד על מצוקה חריפה.

אז למי צריך להגיד?

בעיקרון, לכל אדם מבוגר שאתם סומכים עליו. זה יכול להיות אח גדול, הורה, מורה, יועצת בית ספר או מדריך בתנועת הנוער, העיקר שלא תישארו עם זה לבד. לספר לחבר נוסף יכול אמנם להקל עליכם אבל כנראה שגם לו לא יהיו את הכלים והפתרונות ולכן זה לא מאוד מומלץ.

אם אתם חוששים להחשף בשלב הזה מסיבה כלשהי וצריכים עזרה באיך לספר לאותו מבוגר אתם מוזמנים לפנות באנונימיות לצ'ט של עמותת עלם, בפורום, במייל או לכל אחד ממרכזי הסיוע שלנו שניתן למצוא באתר העמותה.

בנימה אישית, אם קראתם את הכתבה עד סופה זהו סימן חיובי, שחשוב לכם ויש לכם אחריות חברתית והמון רצון לעזור לאחר ועל כך אנחנו מלאי גאווה והערכה. אנחנו כאן בעלם עבורכם. בכל מצב של התלבטות, שאלה בכל אחד מהפרוייקטים שלנו בארץ.

כותבת המאמר היא אירית אלוני – עובדת סוציאלית, מנהלת תחום מרכזי הנוער של עמותת עלם