משבר הקורונה: איך הגענו הלום ולאן פנינו?
שבר הקורונה משנה סדרי עולם, אך קשה לחזות את המציאות החדשה שתיוולד מתוך הטלטלה הנוכחית
האם לאחר תום המשבר נחזור ל"שגרה"? או שאולי הקורונה תבשר על שינוי פרדיגמטי ומחשבה מערכתית מחודשת על אודות בריאות וחולי, ותאיץ את בנייתן של נורמות ופעולות ציבוריות במטרה להתמודד עם אתגרים בריאותיים וחברתיים שהם הרבה מעבר לרמת הפרט?
התגובה למשבר הקורונה התעצבה על ידי מבני עומק שמאפיינים את התנהלות של המדיניות הציבורית בעשורים האחרונים: הפרטה מואצת וקיצוץ תקציבים חברתיים, הדרת אוכלוסיות מוחלשות, וקביעת מדיניות ריכוזית ובלתי שקופה.
בתחילת המשבר רווחה בשיח הציבורי האמירה כי הווירוס אינו מפלה בין אדם לאדם, כולנו חשופים בפני הדבקה. עם חלוף הזמן התברר שביטויי המחלה קשים יותר באנשים עם מחלות רקע או קשישים, ומעבר לכך נחשפה פגיעותן של כמה מהקהילות המוחלשות ביותר בישראל: הדבקה גבוהה יותר בקרב קהילות הדרות בצפיפות ובעוני, קהילות שמודרות משירותי הבריאות כדוגמת חסרי המעמד בישראל – שנדרשו להן מענים ייחודיים, וקהילות שבהן הבדיקות וההסברה איחרו לבוא כדוגמת ציבור הערבי.
מי שעוקב אחר המדיניות הציבורית, כלפי מערכת הבריאות ומערכות אחרות לא מופתע. השחיקה התקציבית של מערכת הבריאות הציבורית על כל חלקיה: מערך הקהילה, בתי החולים ושירותי בריאות הציבור, תוך כניסה לואקום של ביטוחי בריאות פרטיים, הפרטה של מערכות כדוגמת שירות הבריאות לתלמיד ועד חוסר המענה ופרגמנטציה של המענה לאוכלוסיית הזקנים – כל זה גרם להרחבת הפערים, כאשר הפיקוח של משרד הבריאות מתקשה לעמוד בפרץ של תהליכים המביאים גם לחוסר הוגנות וגם לחוסר יעילות אשר פוגעים בעיקר באוכלוסיות מוחלשות. זה הרקע ושלב הכניסה לפנדמיה הנוכחית.
מצב זה של חוסר מוכנות הביא גם בין היתר להגבלות בלתי מידתיות של זכויות וחירויות, תוך העדר שקיפות ודיון ציבורי ראוי. את צמצום התפשטות המגיפה בגל הראשון שהשיגו הגבלות אלו ניתן היה להשיג באמצעים אחרים, תוך שמירה על הכלכלה, זכויות האדם ואמון הציבור.
התהליכים שאנו עוברים כעת והיציאה מהמשבר אינם דטרמיניסטיים אלא תלויים בנו: האם נחזור לאותם מבנים של יחסי כח או שנוכל להשכיל לקדם רפורמות מבניות על מנת להתמודד עם המשברים הצפויים בעתיד בדגש על משבר שינוי האקלים, תוך בנייה של חברה הוגנת וסולידרית. לצורך כך נצטרך לשנות את סדרי העדיפות: לחזק את מערכת הבריאות הציבורית ואת המערכות הציבוריות בכלל, להגדיל את ההשקעה בתקציבים החברתיים, לשנות את המרחב הציבורי באופן שיקדם בריאות ויצמצם פערים, לבסס אמון ציבורי באמצעות שיתוף, שקיפות והוגנות, ולהבטיח ייצוג הוגן של אוכלוסיות, בדגש על העברת כובד לרשויות המקומיות והחברה האזרחית בקביעת מדיניות.
