פורים: אסון או פאסון?

פורים מתקרב, אז החלטנו שוב להעמיד את נתיב יעקב ואת אלה שטרן ראש בראש ולהתחבט באחת השאלות החשובות - אם לא המרתקות ביותר שידעה האנושות: להתחפש בתיכון, מגניב או מעאפן בטירוף? נתיב יעקב טוען שזה כל כך מעאפן, שעצם השאלה מעליבה אותו. אלה שטרן, לעומת זאת, חושבת שקצת פאן מתובל במודעות עצמית זה בכלל לא מזיק. אתם מחליטים: מי מהם צודק? סקר!

נתיב יעקב מזדעזע: איפה הפאסון?

זה לא שמעולם לא התחפשתי. בינקותי, כאשר עדיין לא הייתי יכול לבעוט מעצמי את חליפת האריה ההו-כה מתוקה, ועדיין לא הצלחתי לצרוח בדציבלים שהיו מעירים את השכנים וגורמים לתושבי השכונה להזעיק את המועצה לשלום הילד, אמא שלי דווקא הצליחה לחלץ כמה תמונות שלי בתחפושות. לכל התמונות יש דבר משותף: אני נראה בהן בוכה ומבעוס רצח.

והנה, כאשר הגעתי לגיל שש ניגשתי אל אמא שלי יום אחד ואמרתי לה: "אמא, לא מתחפש". "למה, בן?" היא ענתה (מינוס ה"בן", כי אנחנו לא חיים בסרט דרמה). "כי זה פתטי", עניתי. ואני עדיין חושב שזה פתטי, ותמיד אחשוב שזה פתטי. למה? - וול, כי זה פתטי.

לא ברור מדוע אנשים בגיל תיכון חושבים שזה מגניב להתחפש. רוב הבחורות פשוט מתחפשות ל________(חיה כלשהי/ דמות במדים) סקסית. במקום לפתח תחרות על מקוריות, יצירתיות והומור, מתפתחת תחרות על מי לובשת הכי פחות מבלי להישלח חזרה הביתה בבושת פנים, ועם מגבת חוף שהייתה זרוקה למנהלת במקרה בבגאז' של האוטו.

בגזרת הגברים המצב לא הרבה יותר טוב: רוב הבחורים שאני מכיר התחפשו בגלגול כזה או אחר לזונה, יצאנית, פרחה או סוג אחר של בחורה נחותה, תוך כדי שהם מנסים להשתחל לחצאיות המיני הזעירות של האחיות שלהם ודופקים פאה בלונדינית שהייתה גורמת לאורית פוקס למלמל שמדובר בטעם רע.

אז אם פורים מתקיים רק כדי לראות מי מתלבש זול וזנותי יותר בתיכון, ולא כי אנשים באמת רוצים להפגין יצירתיות וסוג של מקוריות, למה זה טוב? לדעתי, החג הזה מאבד מהלגיטימציה שלו אחרי גיל 10, גג. ואם אתם חושבים אחרת: תראו לי מישהו אחד מהתיכון שלכם שלא יגיע למסיבת פורים בשמלה.

ואלה שטרן תוהה: מה, מה רע לכם פורים?

אני מתה על פורים. חולה על פורים. אם הייתי יכולה להתחתן עם פורים, אולי לא הייתי עושה זאת (אני שומרת את עצמי לעמיר מ"האח הגדול", ברגע שזה יחליט להתנתק מסיוון חפירות בע"מ), אבל לגמרי הייתי שוקלת את העניין בחיוב. וכל זה למה, בעצם? - ובכן, בניגוד לנתיב, עד שאני הגעתי לגיל 8, אמא שלי בכלל לא הייתה זוכרת את חג הפורים. אשת קריירה, אתם יודעים. יום לפני מסיבת הפורים בכיתה היא הייתה קורעת לי גופיה ומרססת עליה גרפיטי, קורעת לי ג'ינס תואם ומרוקנת את קופסאות צבע השיער הביתי שסבתא שלי הייתה מאכסנת אצלנו. "הנה, את פאנקיסטית", הייתה אומרת לי. וכך הייתי פאנקיסטית, במשך 12 שנה ברציפות.

אני אפילו לא אתחיל לנסות לסחוט מכם סימפטיה בכך שאספר איך נראה משלוח המנות שלי, שבעיקר היה מורכב משקית של "מגה" וכמה שקיות במבה עבשות ששכבו לנו בארונות בערך מתקופת הפלמ"ח, אלא רק אומר שאת חג פורים התחלתי להעריך בערך בתקופה בה נכנס עידן דמי הכיס, והייתי יכולה להרשות לעצמי יופי של תחפושות.

מאז ועד היום, אני מקפידה להגיע לבית הספר/מסיבות עם תחפושות עליהן אני צריכה לקבל מינימום אוסקר. בדרך כלל, הן עולות מאות שקלים, ומתועדות היטב על ידי כל מצלמה במזרח התיכון. למה לא התחפשתי? חצי ג'וקר חצי אס, מלאך ושטן (לא סקסיים!), טווס ועוד כמה דברים ממש, ממש מגניבים.

פורים הוא הזמן היחידי בשנה בה אנחנו יכולים לצאת מהמדים המבאסים של בית הספר, הג'ינס והחולצה המעייפים, ולהיות מישהו אחר. מישהו שכיף יותר להיות. אז מה רע בזה? יום אחד נהיה באמת בוגרים מידי בכדי להתחפש, ואז, מה יהיה המפלט שלנו? אני אומרת: כל עוד אנו יכולים - חייבים, חייבים להתחפש.