נפלאות האייטיז - מטאליקה

תשנאו אותי, תקללו אותי, תגידו לי שאני לא מבינה במוזיקה בגרוש (וזה בטח מה שאתם הולכים לעשות), אבל היום שבו לארס אורליך הקשיב ל-Deep Purple והחליט להפוך למוזיקאי הוא יום עצוב עבורי משתי סיבות: א. לדיפ פרפל, להקה טובה לכל הדעות, לא מגיע להיות זו שכמעט אחראית על הפצת הת'ראש מטאל ברחבי הגלובוס, ב. במשך איזה שבועיים הייתי צריכה להקשיב רצוף, לכל דבר שהם אי-פעם הוציאו, כדי לכתוב את הכתבה הזו.

סצנת המטאל הפרועה, הרדודה, המהירה התחילה להתפתח במועדונים קטנים בלוס-אנג'לס ואחר-כך בסן-פרנסיסקו, ואף שוטר לא השכיל להוריד את השאלטר. בלי פוזה, בלי סימנים של גולגולת, עם הרבה אלכוהול וסאונד חזק, הצליחו חברי מטאליקה לפרוץ מעולם המועדונים וליצור אלבום ראשון.
Kill 'em all הוא אלבום זועם ולא מעניין, עם מילים שלא שוות התייחסות וסאונד מטאליקי שמסתכל לך בלבן של העין ואתה מקווה שיהרוג אותך.

אחר-כך הם הוציאו את Ride the Lightning שהיה קודר יותר וטכני יותר. יש אומרים שמדובר באלבום מלודי יותר, אבל מספיק להקשיב ל- For Whom the Bell Tolls כדי להתבלבל באמת. הגיטרה מכאיבה באוזן, השירה של הטפילד חורקת וצועקת והרושם הכללי שנוצר הוא של חבר'ה מנענעי ראש שנקלעו לשם רק כדי לעשות לי רע.

Master Of Puppets הוא אלבום עם הייפ לא נורמלי סביבו. המאמץ שכרוח בלהקשיב לאלבום הזה לא שווה מבחינתי, אפילו שמדובר באלבום מגוון מבחינה טכנית, שבזכותו הגיע המטאל למחוזות בהם הוא לא היה לפני כן. וכאן מסתיימים הפרגונים שלנו לכתבה זו.

הם שחו בהצלחה להנאתם כשהבסיסט קליף בארטון נמחץ למוות בתוך האוטובוס בו נסעו מהופעה להופעה. האבסורד הוא שכמה שעות לפני, בארטון ולארס אולריך החליפו בינהם מקום. עוד מישהו שומע את צחוק הגורל חוץ ממני?

שבורים אבל לא אומרים נואש הם מצאו בסיסט חדש, ג'ייסון ניוסטד, שהמשיך איתם ל- And justice for all. ג'אסטיס גם היה האלבום האחרון שלהם לפני מבצע שינוי כיוון. הלהקה עצמה לא אהבה את האלבום (אז מה אני אגיד?). הוא כמו חבית נפץ. יש שקט לרגע ואז פיצוץ של גיטרה, מכות תופים וכמובן - המעברים המוכרים בין גיטרה אקוסטית לגיטרה מהירה. מוזיקה לא שמעתי שם.

מטאליקה היו אז בעוד שיא אומנותי ומסחרי, וכאשר התחילו שנות התשעים החליטו לחבור למפיק בוב רוק, מסיבה שהיא עד היום תמוהה בעיני. אם הוא לא היה מפיק להם את האלבום השחור כנראה שבכלל לא הייתי צריכה לכתוב עליהם והם היו נשכחים כמו אלפי להקות אחרות. אבל בזכות ההפקה של בוב רוק, מטאליקה הפכו נגישים לא רק למעריצים הותיקים אלא גם לחדשים, חלקם הגדול בגיל התיכון וחלקם העוד יותר גדול קונה דיסקים בטירוף. המתכון המנצח הורכב משירים קליטים וקצרים יותר, קליפים ב-MTV (שכמעט כל מי שחי ונושם מטאל תיעב) וסאונד כבד אבל הרבה יותר נגיש.

אפשר לחלק את כל הסיפור הזה לשניים: מעריצים שראו במטאליקה בוגדת במטאל הישן והטוב בשביל אלכוהול יקר, לעומת מעריצים שראו את מטאליקה מתפתחים לכיוונים חדשים (אני ממשיכה להאמין שלא יצא מזה שום דבר טוב)

מטאליקה התחילו לגסוס בערך אחרי האלבום השחור, לאורך Load ועוד אלבומים שכבר לא היו לי אוזניים לשמוע. הם נפחו את נשמתם בערך בין השלב שבו הם תבעו מעריצים שהורידו אותם בנאפסטר ועד האלבום St. Anger שנשמע כמו חיקוי מאוד גרוע של עצמם.

Death Magentic מ-2008 הוא החזרה לשורשים שלהם. אם קירק האמיט היה טורח להקשיב לג'ו סטריאני, שאמר עליו שהוא התלמיד הכי גרוע שלו, אולי כל זה בכלל לא היה קורה.