קרב יום הדין

פתח דבר

היה זה בוקר יום סגריר. ההמולה ששררה בחדר הבקרה הספיקה לחלוף וממנה נשארו רק פירורים אחדים של המצה אותה אכלתי קודם. אליהו ישן לו על רצפת החדר, כנראה חלם את חלומותיו הרגילים בהם הוא יכול היה לרוץ אחרי כלבלבים בני יומם מבלי להתחשב במחויבותו הקשה מנשוא. ישבתי על הכסא המרווח שלי כשלפתע האזעקה התחילה לפעול: "התראת פולש! התראת פולש!".

אליהו קם בבהלה ולא חיכה רגע: "מהר! אל חדר האפיקומן" הוא אמר, אך היה זה מאוחר מדי. כשהגענו לחדר האפיקומן גילינו כי כל קדושה שאיי פעם יוחסה למקום חוללה – מישהו הרטיב את האפיקומן וגרם לו להיות לא פריך ומגעיל.
"ארורים יהיו האנשים שאוכלים את המצות שלהן רטובות, ארורים!", סינן אליהו הנביא בכעס, מבטו התמלא בחמה יוקדת בעודו מניף את ידיו לאוויר. "אני אנקום" הדהדו מילותיו בקירות האבן של חדר האפיקומן. "אבל איך תמצא את הבוגד שעשה זאת?", שאלתי את אליהו בחוסר ידיעה. התשובה שלו לא אחרה לבוא: "אמצא אותו בעזרת שנות האימונים שהקדשתי בדיוק למטרה זאת. בעזרת זה ובעזרת הקשרים שיש לי במשרד הפנים".

דם אש ותמרות עשן!

משרד הפנים היה הומה אדם, קולות הבירוקרטיה העולים מכל בניין ממשלתי עיטרו את גם את אולם קבלה זה בו חיכינו אליהו ואני לפקידה. "כן בבקשה, איך אוכל לעזור?", שאלה הפקידה בשעמום לכשהגיעה. נראה היה שהיא לא נלהבת לטפל בנו. "תשמעי", אמר לה אליהו, "היום בבוקר מישהו פרץ למטה הסודי שלי, נכנס לחדר האפיקומן הקדוש ושפך עליו מים. עכשיו האפיקומן לא פריך וזה מאוד מגעיל". תשובתה של הפקידה לא איחרה לבוא. "אני מבינה, אצטרך לקחת ממך פרטים. שם?" - "אליהו". "שם משפחה?" - "הנביא". "איך תרצה שנטפל במטרד? א. ביד חזקה, ב. בזרוע נטויה, ג. בניסים, ד. בנפלאות". "ניסים נשמע לי הכי טוב", ענה אליהו, "אני אלך על ג'".

"בסדר גמור, מכתב ישלח לביתך בעוד כשבועיים מיום הפניה. יום נעים", אמרה הפקידה בביטול בעודה מכניסה את הטופס אותו הרגע מילאה למגירה מלאה בטפסים זהים. אליהו נראה מאוד לא מרוצה מהדרך בה טיפלו בנו, ואני ידעתי מה הולך לקרות, אך לא יכולתי לעשות כלום. האישונים של אליהו התרחבו כשידיו נפרסו לצדדים, "דם אש ותימרות עשן!" חלפו המילים בקול נפץ בעמדת הקבלה, זכוכיות התנפצו מסביב וקולות זעקה נשמעו מכל עבר. "אני מאשים אותך! אותך ואת משרד הפנים!" צעק אליהו, "אתם אשמים בכל תחלואות האדם! אני משלם לכם מיסים כל חודש, וככה אתם גומלים לי!". הפקידה בחוסר אונים שלפה מתוך העמדה שלה קופסא והודתה: "בקופסא זו יש את כל הטפסים הקשורים להרטבה של האפיקומן שלך, הפורץ תכנן איתנו את המהלך הזה במשך חודשים. התוכנית הייתה מושלמת, אבל המעטנו בערכך, אליהו". מבטו של אליהו לא היה מופתע, והוא שאל בקול רגוע: "מי הוא אותו פורץ שהרטיב לי את האפיקומן?". לפקידה לא הייתה ברירה, והיא ענתה במילה אחת.

"ישו".

סוף דבר

בדרכנו חזרה הלך אליהו כשמבט ניצחון לבוש על פניו. הסקרנות כרסמה בי. "אליהו, מה קרה?", שאלתי. הוא השיב לי כשחיוך מתנוסס על לחייו: "נמאס לי להתעסק כל שנה בשטויות הללו. אתה יודע כמה כסף אני משלם על דלק בשביל לעבור בכל בית בארץ ישראל? אתה יודע איזה קשה זה לנהוג אחרי 6 מליון כוסות יין? זו ממש סכנת חיים!". ניסיתי לגונן על המסורת: "אבל האפיקומן הרטוב, אליהו!" - אך הוא קטע אותי. "האפיקומן מגעיל גם כשהוא לא רטוב", הוא אמר. "אני לא מבין איך אנשים יכולים לאכול את זה, יש לזה טעם של קרטון. אני סיימתי להתעסק בטמטום הזה".
"וישו? נשבעת לנקום!" ניסיתי בכל זאת.

"ישו?", חיוכו של אליהו נראה עתה זדוני. "יש לי תוכניות אחרות לגביו".