חוקי הילדות

היום נשוט למחוזות הנוסטלגיה, וניזכר בקווים המשותפים של הילדות של כולנו. כל מי שהעביר את ילדותו בישראל בטח זוכר את החוקים הבאים מזכרונותיו הנשכחים עת העביר ימיו בבית הספר היסודי.

אז מה היה?

נשנשנו שוקולד
כל אחד מכיר את הסנדביץ' המלכלך המיתולוגי. מבחוץ: פיתה או זוג פרוסות לחם. מבפנים: ממרח שוקולד. סנדביץ' זה היה [ועודנו] להיט בהפסקת העשר, והקטע הכי מצחיק בו, היא הדרך שבה השוקולד היה נמרח לנו על הלחיים וחוצה את הפנים לשניים.

אמא התבלבלה
לאמא טיפוסית יש את הקטע הזה, שהיא מתבלבלת בסופר. למשל, כשאתם מבקשים ממנה לחמניות שוקולד, והיא מביאה לכם את מבוקשכם במסירות ובאהבה. אלא שאז אתם מגלים שטעות קטנה בזיהוי גרמה לאמא להביא לחמניות פרג מגעילות.

אותו דבר קרה כשביקשתם סירופ פטל, ובמקום זה היא הביאה סירופ ענבים, שיש לו אותו צבע, אבל טעם הרבה יותר גרוע. לאמא הפרטית שלי הייתה בעיה עם קטשופ חריף. היא הייתה תמיד קונה אותו כי הוא היה יותר זול. מה שהיא שכחה כל פעם, זה שלעובדים בסופר יש נטייה נבזית להדביק את המחיר בדיוק איפה שרשום על האריזה "חריף". כך, כל ארוחת שניצל ופירה הייתה הופכת לעינוי מקסיקני.

ההורים איבדו אותנו

כל אחד צולק בנפשו לפחות פעם בחייו כשההורים לא הספיקו לקחת אותו בזמן מהגן, או איבדו אותו בקניון או בחוף ים הומה.

קנאנו בחבר
לא משנה עד כמה נחמד היה לנו בחיק משפחתנו, תמיד קינאנו בחבר שלנו. כי יש לו מחשב טוב יותר, אופניים חדשים יותר, יותר משחקים, דוד שלו הביא לו סוכריות mnm או כי אמא שלו לא שוכחת אותו בקניונים.

היינו ברוגז (והשלמנו)
חטפנו את הג'נענע על החבר הכי טוב שלנו, התחלנו לקלל אותו, ללכת איתו מכות, ולהיות איתו ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם. נשמע מוכר?
מה שטוב בילדים, זה שיש להם זיכרון קצר. למחרת כבר מצאנו את עצמנו מצחקקים עם אותו חבר שרבנו איתו, בונים איתו תעלות בחול, ומספרים לו סודות.

ציירנו קו באמצע השולחן בכיתה
חבר או לא חבר, שיפסיק לשים את הקלמר שלו מתחת למרפק שלי, הנודניק!
זוכרים את טקס חציית השולחן? איך היינו מודדים את השולחן, כל אחד מהקצה שלו, מנסים לחלק אותו חצי חצי, כשכל אחד משנינו מנסה להשיג חצי יותר גדול? ולבסוף מציירים עם סרגל קו דקיק שהוא יותר משמעותי מחומה.
ואבוי לתלמיד הסורר שהמחק שלו חצה את הגבול הטריטוריאלי!

נורא נורא רצינו חיית מחמד
ברגע שראינו ארנבון חמוד בחנות החיות, ברגע שנדלקנו על כלבלב שרץ אחרינו ברחוב, שכחנו מהאקווריום ומהחתול השמן שמחכים לנו בבית. אמא אמא, תקני לנו! אנחנו ננקה! אנחנו נוציא אותו לטייל! הבטחנו.

אם אמא שלכם הייתה חלשת אופי, אחרי כמה חודשים היא הייתה מוצאת את עצמה עם ילדים משועממים ולהקת כלבים שהיא צריכה להוציא לטיול שלוש פעמים ביום. כי אף אחד אחר לא מוכן להוציא אותם.

העמדנו פנים שאנחנו חולים

בכנות, מי מאיתנו לא פיברק איזה כאב גרון כדי להימנע מפגישה עם המורה לתנ"ך, שנראית כמו גולום מ"שר הטבעות"?

היה לנו אוסף
כשאני הייתי צעירה, בתי המפעל שמייצרים מדבקות לא כיבו את המדפסות שלהם ולו ליום אחד. הם הדפיסו בשיא המרץ מדבקות סופר-גול, מוטרפים, חבורת הזבל, מה שבא. וכשנגמר הדבק, ייצרו פוגים, גוגואים, ז'וז'ואים, יויואים, ואנא-ערף מה עוד.

לכל ילד שכיבד את עצמו, היה אוסף של הלהיט העדכני האחרון. כי איזה הורים יכולים לעמוד בפני תחינותיו של ילד שרק רוצה חמישה שקלים למעטפה של עשרה זהבים, שהם נורא נדירים?

הראינו את הפיפי שלנו
זה קרה בדלתיים סגורות כשההורים לא הסתכלו. סחר חליפין: פין תמורת פות, פות תמורת פין. וזה נראה נורא מצחיק ומשונה, מה שיש לו/לה בין הרגליים.

איכסה בנות, איכסה בנים!
כנראה בעקבות חשיפת הפיפי כל אחד מכיר את השלב בו הוא ממש, אבל ממש שונא בנות. או השלב בו היא ממש, אבל ממש שונאת בנים. נכון שלא האמנתם כשאמרו לכם שזה יעבור? אני הייתי בטוחה שאמשיך לשנוא בנים לעד. זה עבר לי.

התרגשנו שאנחנו עולים כיתה
כשכל שנה הסתיימה, שום דבר לא הלהיב אותנו יותר מהעובדה שאנחנו עולים כיתה. זה היה אדיר. וכשהגענו לכיתה הבאה, היה לוקח לנו זמן להתרגל. באיזה כיתה אתה, ילד? היו שואלים אותנו.
ענינו: גימ"ל! אה, לא, דל"ת!

ולסיום...

רצינו להיות גדולים
יותר מכל דבר, רצינו להיות גדולים. ללכת לישון מאוחר, להגיע למדף הגבוה של הארון, ולהיות נורא אחראים ובוגרים. כמובן שהיום אנחנו מבינים שזו הייתה שטות גמורה. כי סך הכל, היו בילדות ממש אחלה צחוקים ולמעלה במדף יש אבק.

שלכם באהבה, שירלי מנזורולה וד"ש לפיטר פן.

עוד חוקים של מנזורולה

הרוח והחושך והערסים - חוקי הים
שירלי דוט. קום - חוקי האינטרנט
תנו לי DVD - חוקי הקולנוע