חוקי הקולנוע

בשבוע שעבר הלכתי לקולנוע. אני לא אוהבת ללכת לקולנוע. כל פעם שאני הולכת לשם, אני נזכרת למה.

למה? בגלל חוקי הקולנוע, שגורמים לי לרצות לחבק בהכרת תודה את מכשיר ה-DVD הביתי שלי.

חוק בית השחי
לשחקניות בסרטים שאינם סרטים צרפתיים, לעולם לא יהיה שיער בבית השחי. וגם לא על הרגליים, כמובן. לא משנה אם השחקנית משחקת דמות של פמיניסטית, או שנקלעה לאי בודד, או שננעלה בצינוק שבוע בלי אוכל, מים, וסכיני גילוח. השחקנית תצא חלקה מכל סכנה. כאילו נולדה במכון להסרת שיער בלייזר.

חוק מיקרוטוש
למחשבים בסרטים לעולם לא תהיה מערכת הפעלה מוכרת. לא מיקרוסופט, לא מקינטוש – אלא מסך צבעוני עם מערכות שלא דומות לשום דבר מהעולם הזה.

אותו דבר לגבי התקנים ניידים. בסרטים, אף אחד אף פעם לא ישתמש בדיסקים רגילים של CD-ROM כדי להעביר מידע. לא בדיסקטים ישנים ואהובים, ולא בדיסק-און-קי הפופולרי. תמיד יופיעו בסרטים כל מיני מכשירים ננסיים, תיבות תהודה חשמליות, כל דבר שלא קיים במציאות.

אז תגידו: זה סרט, זה אמור להיות ככה ומי בכלל רוצה לראות רגליים שעירות.
ואני אגיד: סבבה אתם צודקים, אבל מה עם כל החוקים שמחוץ למסך:

חוק הפופקורן 1
פופקורן של קולנוע הוא לא טעים: יבש, ספוגי, סוגי, לא מלוח מספיק, וממש יקר. ולמרות הכל, לא תמצאו אולם קולנוע שאינו מלא בזוללי פופקורן. כולל בתי הקולנוע הנטושים האלה שמקרינים סרטים צרפתיים.

חוק הפופקורן 2
למרות שאני שונאת פופקורן מקרב לב, תמיד אנשנש מהפופקורן של מי שיושב לידי.

מיתוס המזמוזים

קיים בעולם מיתוס לגבי מזמוזים בבית קולנוע. אומרים שזה קלאסי ללכת עם בן זוג או בת זוג לקולנוע ולשלוח ידיים במהלך הסרט. זה שקר גס. נראה אתכם מצליחים להתמזמז בין חומות של משענות ידיים, כשמשמאלכם ומימינכם יושבים ילדים עם נזלת.

פגישת כיתה 1
היצורים הכי מאוסים בקולנוע, הם הילדים המעצבנים שיוצאים לקולנוע לפגישת כיתה. הם מרעישים, זורקים עלייך פופקורן ותוקעים לך רגליים בכסא. ועד כמה שאתה שונא אותם, לעולם לא תוכל להכחיש שהיית פעם אחד מהם.

פגישת כיתה 2
הדבר שהכי מביא את הקריזה בקולנוע, זה לבחור סרט כשאתה בא עם בוכטה של חבר'ה. כולם צועקים איזה סרט הם מעדיפים לראות. "לא, את הסרט הזה כבר ראיתי!" "ואת זה אני לא מוכן לראות, זה סרט מפגר" ו"יה הומו, זה סרט צרפתי, איכס"

כל כך הרבה אלימות ואנרגיות שליליות עוברות בתהליך הבחירה, שאתה מעדיף כבר לראות סרט תיעודי על פינגווינים, משהו מרגיע.

פגישת כיתה 3
תמיד יהיה בכיתה ילד מעפן שישוויץ שהוא ראה את אותו סרט שבע פעמים. הוא חושב שזה עושה אותו מגניב יותר, אבל לא. הוא סתם דורש כאפה.

שיא העצבים

אפרופו ילד כאפות. קרה לכם שהלכתם לסרט ונקלעו לאולם אמא וילד שקטן מידי לסרט ועוד לא יודע לקרוא. ככה שאת שארית הסרט העברתם בלשמוע את הלחישות של האמא מתרגמת לכם באוזן. כאפה לאמא ולילד.

חידת החיילים
אם חיילים משרתים בצבא כל השבוע חוץ משישי-שבת, והנחה לחיילים בקולנוע נמשכת כל השבוע חוץ משישי-שבת. נשאלת השאלה: מתי יזכו החיילים לצפות בסרט מוזל?

ובכלל, כולם מעוצבנים על מחירי הכרטיסים ההיסטריים שרק הולכים וממריאים עם הזמן. ועדיין ממשיכים ללכת לקולנוע ויהי מה.

חוק הזקנים
כמה שאתה מבוגר יותר, ככה אתה זוכר כרטיסי קולנוע זולים יותר. אני, למשל, זוכרת שכרטיס קולנוע היה עולה 20 שקלים, אולי אפילו 19. עכשיו נראה אתכם מחשבים בת כמה אני.

וזה בלי קשר לזקן שיוצא לשירותים בהפסקה וחוזר בכותרות הסיום. או זה שהביא איתו שיעול מהבית והנשימה הכבדה שלו אוכלת לך את הראש.

ומילה לסיום על המבקרים
מבקרי קולנוע הם האנשים המרירים ביותר בעולם. הם לא נהנים משום סרט שהם רואים. וזה עצוב, כי זאת העבודה שלהם, לצפות בסרטים. שום דבר לא מספיק טוב בשבילם, חוץ אולי מסרטי תעודה. או סרטים צרפתיים.

מה הטעם להמליץ על סרטים כאלה אם אף אחד ממילא לא רוצה לראות אותם? ביקורת קולנוע עושה אותי עצובה.

זהו, אני מבטיחה אף פעם לא ללכת יותר לקולנוע. כלומר, אף פעם, עד הפעם הבאה.
ויו לה-פראנס!

מה קורה בכתבות האחרונות של המנזורולה:
טעם העיר: הוראות שימוש
חוטיני החוצה - התחממות בגיזרת המכנסיים
אל ביקורות הקולנוע של נענע