מנזורולה מפוטרת

נוער הוא שוק עבודה זול, צייתני, שאינו מודע לזכויותיו. רוב בני הנוער סתם רוצים כסף מאז שאמא לא מוכנה לממן להם את הרינגטונים, ולא באמת צריכים לפרנס את עצמם. לכן, מעסיקים רבים מעבידים בני נוער בתנאים-לא-תנאים, ובשכר-לא-שכר. זאת אף על פי שבני נוער הם עובדים ממש גרועים. הם לא מנוסים, מפונקים, ומבריזים ממשמרות כי הם עסוקים בדכאונות של גיל ההתבגרות.

לכבוד חג החירות, טור מעורר רחמים במיוחד על תחילותיי הכושלות בשוק התעסוקה. מקבץ נדיר של עבודות שעבדתי בהן, ויותר משעבדתי בהן – פוטרתי מהן.

פיטורים 1: בטעם פיסטוק וניל

גלידריה נשמעת כמו המקום האידיאלי לעבוד בו. הכל עליז ומלא גלידה חינם! אבל לא. בגלידריה שלי, זה לא היה ככה. הבוס היה סוג של נוגש עבדים מודרני. בזמן העבודה, היה אסור לשבת, לאכול, לדבר בטלפון, לדבר עם חברים שלנו שבאים לגלידריה, ויותר מכל - היה אסור להפסיק לחייך. אה, ולגבי הגלידה חינם? אין. אבל העובדים מקבלים 20% הנחה.

להתפטר מהעבדות החלטתי ביום סמלי: יום העצמאות. שני חברים שלי הגיעו לבקר כשהם מכוסים בספריי קצף מכף רגל ועד ראש. אחרי שחיבקו אותי בחיבה, נכנסו לשירותים של הגלידריה וניסו להתקלח בכיור. זה לא הלך להם. מה שכן – הם הצליחו לטנף את כל המקום בבוץ. כשהבוס הגיע, הוא חטף קריזה, בעט את החברים שלי החוצה, ולקח אותי לשיחה בה הוא מסביר לי שאם זה היה חוקי, הוא עכשיו היה סוגר את כף היד שלי בתוך מכשיר לוהט להכנת ופל בלגי.

"אתה יודע מה, אני מתפטרת! כן, זהו!" אמרתי לו.
"אה, זה מה שאת רוצה?" הוא שאל.
"כן!" אמרתי, והלכתי.
אבל צוחק מי שצוחק אחרון. כשהגיע יום התשלום, הבוס קידם את פניי עם משכורת נמוכה פי 4 ממה שהגיע לי. "הורדתי לך קנס כי מכרת לחברים שלך גלידה בהנחה, ולא ניקית את המכונה של הקצפת, ואני גם לא משלם לך על ההתלמדות, כי פיטרתי אותך תוך פחות מחודש, ואני משלם התלמדות רק למי שעבר יותר מחודש."
"סלח לי – עבדתי חודש בדיוק. וזו אני שהתפטרתי, לא אתה זה שפיטרת אותי." תיקנתי אותו.
"אני פיטרתי אותך! ולא מגיע לך שקל יותר ממה שאני משלם לך! מגיע לך אפילו פחות!" הוא תיקן אותי בחזרה.
לקחתי את הכסף שלי וברחתי לפני שיתחרט.

פיטורים 2: בתוספת פטה כבדים בקונפי אננס

בסיום התיכון, התחלתי למלצר בסטייק בר, שזה כמו סטייקיה, רק פלצני. במקום חומוס לניגוב, יש משאושה – מאזט טחינה על מצע חצילים קלויים.

הבוס בסטייק בר היה דמות צבעונית. או במילים אחרות: הוא היה כל כך הומו, שאפילו במצעד הגאווה היו מצביעים עליו וצוחקים. ואילו כל העובדים נראו כמו סוג של דוגמנים, חטובים ונוטפי סטייל. אני הגעתי לשם בטעות. כשבאתי למשמרת בגופיה שחורה דהויה עם סימנים של מאה כביסות, נזף בי הבוס כשדמעות בעיניו.

זה לא נמשך יותר משבועיים. הוא לקח אותי הצידה והסביר לי שיש לי פוטנציאל, אבל זה לא זה. "אולי כשתתבגרי". או כמו שמיקי בוגנים היה אומרת – מכוערת, מכוערת, מכוערת!

ידעתי שהוא צודק. נכנעתי והלכתי משם בראש מושפל ובמכנסיים זולים שנגררים על המדרכה.

פיטורים 3: בניחוח קפה

העבודה בדוכן הקפה לא הייתה קלה. להכין טוסטים ולחלוט אספרסו במהירות של 1500 קמ"ש כשהאחראית עליי צעירה ממני ב-3 שנים, זה לא צחוק.

הפיטורים שלי הגיעו תוך ימים ספורים עקב תקרית מטופשת. לקוחה השאירה שטר של מאה שקלים על הדלפק, ונעלמה לה. לקחתי את השטר ושמרתי אותו בכיסי מתוך כוונה כנה להחזיר אותו לגברת, ואכן החזרתי לה. אבל מנהל המשמרת זימן אותי למשרדו והבהיר לי שאני גנבת מלוכלכת ושהוא מפטר אותי בזה הרגע.

הפלאפון שלי צלצל. כיביתי אותו והסברתי למנהל את המצב, ששמרתי את הכסף כדי שאף אחד לא יחטוף אותו מהדלפק. המנהל לא השתכנע.

"טוב נו", אמרתי והלכתי משם. גם ככה העבודה הזאת לא הייתה מציאה. כשהגעתי הביתה, גיליתי: אבוי! אבד הפלאפון שלי!

שיחזרתי את הדרך שעשיתי מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, והוא נמצא – הפלא ופלא, אצל מנהל המשמרת. "אה, זה שלך?" הוא הוציא את המכשיר מכיסו והחזיר לי אותו.

"תגיד, שמת לב לאבסורד שבזה? שהרגע עשית בדיוק את אותו דבר שבגללו פיטרת אותי?"
"אה, וואלה?" אמר, "אז תפטרי אותי!"

פיטורים 4: בשידור חי!

היי, העורך! אתה מכוער! כן! ואתה... מטומטם! ואתה נראה כמו קקי ומריח כמו פיפי!
סתאאאם!
חג שמח, בני נוער יקרים, והיזהרו כשאתם יוצאים – שלא ידפקו אתכם כמו שדפקו אותי.

מה עוד יש לנו בנושא?
הכול צ'יפס - מיומנה של עובדת מקדונלדס
ספיישל משחקי מקומות עבודה - לכו על זה
שאנטי בנטי איכסה פיחסה - טור של שירלי כשהיא עוד כתבה כאן