שירלי שלוותא

יודעים מה מביא לי את הג'נענע? אני אגיד לכם: הטור המפגר "מביא לי את הג'נענע". נמאס לי מכל העצבים האלה כל הזמן. מה נראה לכם, שציפור הנפש שלי היא איזה יען חמום מוח בתקופת ייחום? שהמגירה שכתוב עליה "באסה" נתקעה ולא מצליחה להיסגר?! אני אומרת: די לכעס. יש לי עוד רגשות חוץ ממנו אתם יודעים. זהו! אני מסרבת לכתוב מה מביא לי את הג'נענע. תרצו או לא, אני אכתוב לכם סיפורים מהחיים שלי. וברור שלא תרצו, ותשאירו מיליון תגובות מתובלות בשגיאות כתיב: "את מי זה מאניין כא*ילו?!!!!!11 תפתחי בלוג!". כל אלה מתבקשים ללכת להאכיל את הקוף שלהם, אני נמצאת כאן בשביל אלה שרמתם היא לפחות מדרגה או שתיים מעל זה.

מכנסיים עם זנב

והיום, מתוך עמקי נפשי המבוהלת, אספר לכם מעשה אימה בתופרת שרצתה לפרום אותי.
מצאתי בארון מכנסי רטרו ישנים, משובצים ומטורפים שהיו יכולים להראות עליי מעולה לולא היו תפורים בגזרה של שנות השמונים. בשנות השמונים המין האנושי עוד לא סיים לעבור אבולוציה, לכן לחלק מבני האדם היה עדיין זנב. הזנב היה סמל של בושה ופרימטיביות, ולכן כל המכנסיים נתפרו אז בגזרה גבוהה ורחבה כדי להסתיר אותו. אם אי פעם יצא לכם למדוד מכנסיים אמיתיות משנות השמונים, ודאי שמתם לב כמה שהן נראות נורא ואיום על גוף אנושי חסר זנב.

המפגש הראשון

לראשונה בחיי, החלטתי ללכת לתופרת מקצועית שתתקין את המכנסיים למידותיי – תצמיד אותם לירכיי, תנמיך את הגזרה ככה שיראו לי החריץ כשאני יושבת. שיהיה אופנתי, נו. ליד ביתי יש מתפרה קטנה ואפופת אבק שתמיד זכתה להתעלמות, עד היום בו ניגשתי אליה עם המכנסיים ושאלתי את התופרת האם תוכל לטפל בהם. "כמובן" היא אמרה במבטא רוסי כבד. לבשתי את המכנסיים, היא תקעה בהם סיכות לסמן את מידותיי ואמרה לי לחזור למחרת. אמרתי: "אי!" ונעלמתי.

התופרת מקבלת ג'נענע

כשחזרתי, חשבתי שהיא תביא לי את המכנסיים, אני אשלם לה ואלך. אבל לא. עמדתי אצלה שם שעה וחצי, מדדתי את המכנסיים שוב ושוב כשהיא תופרת, פורמת ומכניסה תיקונים. במשך כל הזמן הזה, היא לא הפסיקה לדבר בקול חלוש וחולני:
"אוי, אני מרגישה כל כך רע. כך הגוף כואב לי. כבר חודשים שאני חולה", אמרה והשתעלה בכוח, פולטת חתיכות ריאה מפיה. אחרי זה, הוציאה בידיים רועדות שבעה סוגים של כדורים בשלל צבעי הקשת ובלעה אותם בלי מים. ופסקה:
"איזה מכנסיים עקומים. זה לא יצא מושלם, כי הן לא היו סימטריות בהתחלה."
אחרי זה נכנסה למתפרה גברת ושאלה את התופרת האם המכנסיים של בעלה כבר מוכנים. התופרת התחילה לקלל ולהתלונן כמה שהיא שונאת את כל בני האדם בכלל ואת כל הלקוחות שלה בפרט, וכמה שהייתה מרוצה אם כולם היו נהרגים.

מתח מיני וסיכות על התחת

בשלב זה, התחלתי לחשוש. "אה, סלחי לי, עוד כמה זמן את חושבת שתסיימי?" שאלתי. "קבעתי להיפגש עם חבר שלי עוד חצי שעה, אני לא רוצה לאחר" התופרת חייכה.
"חבר שלך יכול לשכוח ממך. אליו את לא הולכת הלילה. הוא בטח יחשוב שאני רוצה לחטוף אותך. ואני באמת רוצה לחטוף אותך. את ילדה חמודה מאוד." היא נעצה בי מבט מקפיא מבעד לעיניה הכחולות החלביות. "בואי, בואי תמדדי את זה", הורתה לי. לבשתי את המכנסיים. "איזה ילדה יפה. יש לך גוף נאה מאוד" היא החליקה את קפלי המכנסיים על ישבני, בעודה מסמנת עם סיכות מה עוד יש לתקן.
"אהם... אה..." גימגמתי ובלעתי רוק, "את לא מבינה, אני מתנצלת, אבל זו פגישה מאוד חשובה, אני באמת חייבת ללכת! אני אחזור מחר, או מחרתיים, או מתישהו!" הבטחתי, ולפני שהעסק מתדרדר עוד, סגרתי בפראות את הוילון של חדר המדידה. לבשתי בחזרה את הבגדים שהגעתי איתם, נתתי את המכנסיים המשובצים לתופרת, הודיתי לה מקרב לב, הבטחתי שאחזור לקחת את המכנסיים כשיהיו מוכנים, וברחתי משם במטרה לא לשוב לעולם. כי מה זה זוג של מכנסיים לעומת חיים שלמים שעוד מחכים לפני? ממילא אין לי זנב.

רוצים לדעת איך שירלי עצבנית?

כועסת על המין האנושי
בוערת על סלבס
רותחת על כל השאר