"הר הבית לא באמת בידינו": הסטטוס-קוו במקום הכי נפיץ במזרח התיכון

לא צריך לעבור מור"קים בצבא, כדי לזכור את רגע הניצחון של מלחמת ששת הימים. כולם זוכרים ודאי עוד משיעורי ההיסטוריה את הצלחת המלחמה ההיא שבסופה שחרר צה"ל את ירושלים ואת הכותל. קולו הצוהל ברשת הקשר, של מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, עוד מהדהד במציאותנו. "הר הבית בידינו" קרא ואנחנו שמחנו. אלא שאולי בכל זאת כדאי לחדד את האמת, כי רחשי העבר הם גם רחשי ההווה - הר הבית לא באמת בידינו.

לקראת עליית הסדרה "שמים אדומים" (19.6 ברשת 13), שמביאה לראשונה למסך הקטן את אירועי האינתיפאדה השנייה, שהתחילו בין היתר בעלייתו של יו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון, להר הבית, החלטנו להבין לעומק את הסטטוס קוו במקום הכי נפיץ במזרח התיכון.

כתבות נוספות:

• פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
• הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים
• הזיכרונות מהפיגוע בדולפינריום: "אני בחיים לא אשכח את הריח שהיה בזירה"

בפעם ההיא בשנת 2000, כשחבר הכנסת שרון, ביקר בהר הבית, הוא הצהיר ש"הר הבית בידינו והוא חייב להישאר בידינו". מספיקה הרטוריקה הזאת של שרון כדי להוכיח את הספק שבאחיזת ישראל בהר הבית. הצורך של שרון להדגיש פעמיים (בידינו ומוכרח להישאר בידינו) את המובן מאליו מעיד שהדבר לא מובן ולא נלקח מאליו.

את האמת הזאת, שהר הבית לא בידינו, יודעים כל 120 חברי הכנסת. ועוד הם יודעים שידיהם כבולות. חלקם להוטים לשנות את המציאות הזאת. זכותם לרצות זאת, שכן מתחת לכיפת הסלע, ניצבת אבן השתייה אשר לפי האמונה היהודית, עליה הושתת העולם. על פי המסורת, ארון הברית הונח על האבן הזאת בבית המקדש. זכותו של כל יהודי יגידו חלק מהמאמינים, להתאחד עם הקדושה הזאת, זכותם לקיים את יהדותם ואת פולחנם במדינתם.

יש כמובן יהודים שדווקא לא מכירים בהכרח לעלות להר. החילונים מסלקים את העניין בהינף יד כמו היה זבוב טורדני; לעומתם, רבנים שונים בעבר ובהווה טוענים שהעלייה להר הבית היא התססה והתגרות מכוונת ויש לעצור אותה. ובכלל, על פי פלגים חרדים וגם לפי עמדת הרבנות הראשית, יש איסור חמור ליהודים לעלות להר הבית מחשש הלכתי - את קודש הקודשים אין לטמא.

אחד המוקדים העוצמתיים בקונפליקט המתמשך עם הפלסטינים, הוא כאמור הר הבית, שמושך אליו אש וגם חברי כנסת. אלה עולים להר בלי התנצלויות שקטות, ועם הרבה מאוד רעש. על המגמה הזאת אחראית תנועת המקדש שפועלת בשנים האחרונות להעלות יהודים להר, ומגדילה את מספר המבקרים באופן תדיר, ממאות בודדות בכל חודש לאלפים. אלא שבאופן רשמי, עליית היהודים מותרת לביקורים בלבד, וישנו איסור לעסוק בפולחן שאינו מוסלמי.

אפשר להבין את הרגישות המוסלמית וכן את היהודית על הר הבית. עם זאת, לאחר שחרור ירושלים ב-1967 החליטה ועדת שרים בראשות משה דיין, להשאיר את הווקף כסמכות הרוחנית-דתית שמנהלת את האתר. תפילות יהודים לא הותרו, וזאת על פי תפיסת הביטחון של משה דיין, כי תפילת יהודים תיצור מעמסה ביטחונית על הכוחות הישראלים שאמונים על הכניסות, היציאות והביטחון ברחבת הר הבית.

רעיונית, יפה יהיה לאפשר ליהודים לממש את פולחנם על ההר, בשטח שיהיה מיועד להם ברחבה. אבל פרקטית, קשה יהיה למצוא בתוצאות איזה יופי. מספיק להיזכר בימים שאחרי הצהרתו של אריק שרון, באינתיפאדה השנייה, שהוצתה באש שלא שככה במשך חמש שנים. האש בערה, באוטובוסים, במכוניות התופת, במסעדות. היא נתפסה לכל חור וסדק נסתר וגלוי בגבולות ישראל, בגדה ובעזה. האש הזאת של תחילת שנות ה-2000, כילתה את ההבטחה לשלום, פצעה את מחנה השמאל בכוויות, חנקה בעשן סמיך את היחסים מול הפלסטינים, והביאה לבסוף להתנתקות שפילגה את העם.

לכן, כשיהודים מתעקשים להשתטח ברחבת הר הבית (בכל שנות ילדותי בבית הכנסת של סבי, לא הכרתי פולחן יהודי כזה, להשתטח), הם יודעים שהם גורמים להתססה בקרב המוסלמים. אולי לא אכפת להם, ואולי הם מקווים שההתססה תוביל לשינוי מאזן הכוחות שיוכרע כשידם על העליונה, כלומר אוחזת באמת בהר הבית. כדאי אולי לשאול, איך מתקבלת ההתרסה הזאת בקרב המוסלמים, או אולי מספיק לדמיין את הגבר המוסלמי שיכנס לרחבת הכותל עם שטיח קטן, ירד על ברכיו ויתפלל לאללה. איך תתקבל התרסה כזאת בקרב היהודים? אולי אז, הפולחן נעשה פחות נוח.

המאמינים המוסלמים ערים לבעייתיות שבשינוי הסטטוס קוו. הם יודעים שעם המספר הגדל בכל יום של יהודים בהר הבית, עם התפילות היהודיות שמתקיימות במקום, הם עשויים לאבד את האחיזה הדתית המוחלטת שיש להם ברחבת הר הבית. מה שמדאיג אותם באמת, הוא כרסום הסטטוס קוו עד להיעלמותו המוחלטת. הם הרי קשובים להצהרותיהם של נאמני הר הבית היהודיים, ששמו להם למטרה להקים את בית המקדש השלישי במקומה של כיפת הסלע. איך יעשו זאת? לא ברור אם יחכו לגאולת המשיח או אם יגאלו את השטח בעצמם.

לעומת זאת, מה שצריך להדאיג את הישראלים, הוא הנרטיב הלא מדויק שנבחרי הציבור מפיצים. בנרטיב הכוונה היא לסיפור הזה שאנחנו מספרים לעצמנו על קדושת הר הבית לפלסטינים. קודם, כדאי להיזכר במה שטען בן גביר, עוד לפני שהפך לשר, על סגירת הר הבית בפני יהודים ברמדאן 2022. בן גביר יצא נגד ההחלטה וטען כי היא כניעה לחמאס ולטרור.

המסגור הזה, שנמשך עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה ואף לפניה, כאילו אל-אקצה ושטחי הר הבית קדושים רק לפלסטינים, הוא מסגור שקרי שכדאי לישראל להתנער ממנו. ההוכחה לכך טמונה בגינויים ששולחים מנהיגי מדינות מוסלמיות לעבר ישראל בכל פעם שפורצות התפרעויות על ההר. כלומר, הסטטוס קוו על הר הבית לא מתקיים רק בין ישראל לפלסטינים, אלא בין ישראל לעולם המוסלמי כולו.

ומה היום? למרות השאיפות לחופש פולחן על ההר ולבניית בית מקדש, קשה לדמיין את רה"מ נתניהו מוותר על הישגיו מול האמירויות, בחריין ומרוקו בהסכמי אברהם ומשחית את הנורמליזציה עימם. קשה לדמיין, כל ממשלה מוותרת על תקשורת בלתי אמצעית כל כך חשובה עם העולם המוסלמי. כי שם בירושלים, יודעים טוב מאוד שכמו הר הבית עצמו, גם הסטטוס קוו קדוש בפוליטיקה המזרח תיכונית.

שמים אדומים, פרק הבכורה, 19.6 ברשת 13

רוצים להגיב על הכתבה ולקבל תכנים בלעדיים נוספים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים