האם לשלוח את הילד למסיבה של חצי כיתה?

בעד

 

"הילד הוזמן למסיבה פרטית, שאליה לא הוזמנו כל ילדי הכיתה. יש הורים שרואים בכך התנהגות מעליבה ולא שיוויונית שיוצרת מעמדות בקרב הילדים של 'מקובלים ולא מקובלים'.

אולם, ילד שהוזמן למסיבה, מרגיש מוחמא,  נעים לו לדעת שהוא משתייך לקבוצת המקובלים, שהוא ילד חברותי ואהוב על חבריו.

 

הידיעה שלא כל הילדים הוזמנו, ובהם גם כמה מחבריו הטובים, עלולה להעיק ולשבת על המצפון, בעיקר של הוריו. במצב שכזה, קורה וההורים מתלבטים האם לאפשר לילד להשתתף במסיבה אליה הוזמן, או אולי, כאקט של הזדהות ומחאה, למנוע ממנו לחגוג עם חבריו במסיבה.

 

להבנתי, ועל אף חוסר ההגינות שיש בהתנהגות הזאת, אני סבורה שצריך לאפשר לילד ללכת למסיבה. אפשר להקדים ולהסביר לו שלא כל הילדים הוזמנו ובאותה שיחה לנסות ולשער מה הסיבה לכך: אולי  ביתו של החבר קטן ואין מספיק מקום לארח את כולם, ולכן הוא הזמין רק כמה חברים קרובים? וגם לשאול אותו כיצד לדעתו מרגישים החברים שלא הוזמנו או איך הוא היה מרגיש אם לא היה מוזמן.

 

למרות זאת ועל כל הרגישות המתבקשת, צריך לאפשר לילד להשתתף במסיבה משום שהוא הוזמן  באופן אישי וזכותו לבלות ולהינו. מדובר באירוע חברתי ואני לא ממליצה להורים להדיר את הילד מאירועים חברתיים בשם האג'נדות שלהם, או בגלל סיפור ילדות דומה שסוחב איתו אחד ההורים, ואפילו לא בגלל  יסורי המצפון שהחברה העמיסה עליהם.

 

לדעתי, סיטואציה כזאת נותנת לילד גם הזדמנות ללמוד דבר חשוב על עולמנו: שלא תמיד הכל הוגן, ולא תמיד מה שאנחנו רוצים שיקרה - קורה. זו הזדמנות המלמדת להיות מוכן לאפשרות שבמסיבה הבאה, אולי לא יזמינו אותו.

אפשר להסביר לילד שלא תמיד כולם מוזמנים ולהביא דוגמאות מהחיים המשפחתיים, לדוגמא: 'המשפחה שלנו מזמינה לארוחת ערב את השכנים שהם חברים שלנו, אבל אנחנו לא מזמינים את כל דיירי הבניין'.

בהתנהלות כזאת ההורים משדרים לילד את אחת מעובדות החיים: לפעמים, ככה זה בחיים וצריך להבין ולקבל את זה".

 

***הכותבת היא רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים ומאמנת אישית להורים ולמתבגרים בגישת אדלר, עורכת הירחון הורים וילדים לשעבר

 

נגד

"כשילד מזמין למסיבת יום הולדת או אירוע אחר, חלק מילדי הכיתה או הגן ודוחה את האחרים, זו  אולי זכותו, כי מדובר באירוע פרטי. אבל הבחירה הסלקטיבית יוצרת מדרג חברתי שעלול להשפיע בצורה שלילית עמוקה על הילדים שלא הוזמנו.

 

כאמא שילדיה נמצאו לרוב בצד 'המוזמן', לא יכולתי להתעלם מהמבט והכאב הנשקף מעיני ילד דחוי המתקשה להבין למה חבריו הולכים למסיבה והוא לא. זהו מעשה פוגעני, כואב עד אכזרי שמקורו לעתים בגחמה זמנית, אולם חוויית הדחיה היא קשה, ורישומה מותיר צלקת למשך שנים רבות.

 

המרקם החברתי הקיים בתוך קבוצות ילדים בגילאים הצעירים הוא מאד משמעותי ויכול להשפיע על הביטחון העצמי של ילדים וגם על הישגיהם הלימודיים. יצירת 'מחנות' או קליקות' בקרב ילדים, פוגעת במרקם החברתי גורמת למתיחות, לחרמות, ולדיסהרמוניה בין הילדים.

 

חשוב לזכור  ש'מעמדות' הם עניין הפכפך. ילד מקובל במסגרת אחת יכול להפוך למנודה במסגרת אחרת, או גם באותה מסגרת.

לפיכך, על ההורים ועל מערכת החינוך לגלות מעורבות ולהסביר את המשמעויות לילדים, ולו רק כערך חינוכי וחברי מהמעלה הראשונה.

באסיפת הורים בתחילת השנה יש לקבוע נוהל מוסכם, הקובע כי לאירועי ימי הולדת במסגרת הכיתה או הגן תינתן הזמנה קולקטיבית לכל הילדים.

 

בנוסף, השתתפות במסיבות ואירועים פרטיים, גם אם נערכים שלא כחלק מהמסגרת החינוכית, צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממנה. לכן חשוב לעודד ילדים להפיק מסיבות לכלל הקבוצה, ולהקפיד ללכת לכל אירוע ומסיבה, גם אם הילד שעורך את המסיבה נחשב לחבר פחות טוב, או ילד פחות 'מקובל'.

כדי לעקור את התופעה מהשורש, צריך לגלות סולידריות כלפי הילדים הדחויים  שלא הוזמנו למסיבה.

במקרים של הדרה,  יש לרתום את המורה שתפנה להורי הילד החוגג ולשכנעם להזמין את כל הילדים בהתאם לנוהל שנקבע בתחילת השנה.

 

במקרה שהפור נפל, אני מציעה להורה שילדו כן הוזמן, להבהיר לו את תמונת המצב. לספר על הילדים שלא הוזמנו, ולבקש ממנו לדמיין כיצד הוא היה מרגיש אם גם הוא לא היה מוזמן. סביר להניח שהילד, מיוזמתו יגלה סולידאריות עם חבריו המנודים וישתכנע לא ללכת למסיבה".

***הכותבת הוא ד"ר שרון גילת יחיא, ראש אשכול הגיל הרך בחוג לחינוך, האקדמית גליל מערבי