סחטנות רגשית: למה רק לי אין?

תמונה

 

 

"לכולם יש ולכולם מרשים" - מכירים? אולי הביטוי הכי שגור ופופולארי אחרי "לא בא לי". מהר מאד הילדים שלנו מגלים את נשק הלחץ החברתי. מה עונים להם?

"האמירה לכולם יש ורק לי אין  - מהווה את אחת הטענות הקשות והנפוצות עמן מתמודדים ההורים. לכולם יש חדר לבד, לכולם מרשים ללכת לקניון, כולם נסעו/היו/קנו - ורק אני לא. רק אני חריג לרעה. כאשר הטענה שמה אותנו כאחראים לכאורה לחריגות של הילד, זה לא פשוט. איזה הורה רוצה להיות זה שבגללו הילד סובל ונפגע?

 

מה לעשות, שאנחנו אלה שאחראים על אספקת הטובין והמענים לילדינו? תחת זה נכנסים גם הגבולות והמגבלות על הילד, שעלולים לגרום לו להיות או להרגיש נחות מבחינה חברתית, ואפילו מודר או מודח ממנה. הלחץ המופעל על ההורה, גורם ללא מעט הורים להצפה רגשית, ויש כאלה שממש חשים שהם נסחטים רגשית. דרך אחת להתמודד היא להתעלם ולשלול לחלוטין את ההשוואה לאחרים. 'זה לא מעניין אותי מה יש לאחרים. אנחנו ההורים שלך ואנחנו דואגים לך'.  עם יד על הלב, מי לא השתמש בביטוי השחוק לא פחות: 'ואם כולם יקפצו מהגג אז זה גם אתה תרצה?'.

 

ההשוואה החברתית הוא מרכיב מרכזי בחיי הילד הצעיר, אבל אל תטעו, לא פחות מכך גם בחיי המבוגר. גם אנחנו שופטים את עצמנו ביחס לאחרים: אם שפר עלי גורלי או שאני מסכן, אם עני או עשיר, חכם, מצליח וכולי. הגדרות שנובעות במידה רבה מהשוואה לסובבים אותי. המכונית שלי יכולה להיחשב מותרות וסמל להצלחה בשכונה אחת, וכמה מאות מטרים צפונית לה, לסמל סטאטוס פחות נחשב, בחניון בנין שבו רכבי פאר שמחירם כמו חצי דירה. זה חריף עוד יותר אצל ילדים ואצל מתבגרים".

אני כאדם בוגר יודעת כבר שהכול יחסי, שאין מאה אחוז הצלחה בכל התחומים. איך אני מתמודדת עם הלחץ לקנות לו משהו שאינני רוצה בו, כמו סמארטפון או קורקינט ממונע?

"ילדים ובני נוער מושפעים מאד מנורמות החברתיות, ומהצורך להשתייך לחברת השווים. לכן, גם ההתיישרות לצו האופנה והחיבור למותגים המובילים. הקנייה אינה מסמלת רק את הצורך הפיזי של הילד, אלא מייצגת גם צורך להרגיש בעל ערך על פי המדדים המקובלים בקבוצה. בגיל הצעיר הדימוי העצמי של הילד יותר פגיע ולכן גם הרגישות לחריגה מהכלל.

 

כדאי שההורה ייקח בחשבון את צרכיו של הילד ויקשיב ברוב קשב לדרישות או למצוקה שמתאר הילד. ברור שאין להיכנע לכל גחמה, אבל אפשר לבדוק איתו מהם סדרי העדיפויות ולהסביר שלא ניתן לענות על כל מה שהוא מבקש. מבחינתכם, תוכלו לבדוק מה יש לאחרים ולראות שהילד שלכם הוא לא החריג היחיד ולנסות למצוא את קו האמצע.

למשל, אם באמת לכל הילדים בשכונה יש פלאפון חכם, לא סביר שנצייד את הילד ביונת דואר ונספר לו איך בזמננו כילדים הסתדרנו יפה גם בלי נייד.

 

חשוב לנהל דיאלוג עם הילד, לשתף אותו בסיבה למגבלה ולנהל אתו משא ומתן בהתאם ליכולות שלנו, למשאבים שלנו ולשיקול הדעת שלנו איפה עובר הגבול. כך גם הילד ילמד לראות נקודת מבט אחרת מהמקובל בסביבתו, ילמד על קיומן של מגבלות, וכמובל שבחיים לא הכול מתאפשר.

 

אם יש קושי כלכלי, אפשר להסביר שאין לנו יכולת לקנות כל דבר, ולדון על התקציב שנוכל לתת לו ואיך היה רוצה להשתמש בו. דיאלוג וחיפוש משותף לפתרון יהוו את המענה הרצוי. למשל, נוכל לקנות לך סמארטפון משוכלל, או לחילופין, מכשיר פחות מתקדם, אבל גם חוג ספורט שבא לך. להציג לו את האפשרויות ולאפשר לו לבחור מתוכן. עם מתבגרים אפשר להציע בכמה נשתתף, ושאת יתרת הרכישה יממן מדמי הכיס או מעבודות כמו בייביסיטר וכדומה.

אם מדובר בדרישה לא סבירה (נניח שהילד יטען שכולם מעשנים בגיל 10), קרוב לוודאי שאם נסרב לו ונסביר את הגבול, בדיעבד נגלה שבבתים נוספים הגבילו את הילד והטענה כאילו בגללנו הוא חריג, תתברר כלא נכונה".

כדאי לדבר עם הורים אחרים, לוודא מה באמת עמדתם או לחילופין לשכנע אותם לעבור "למפלגה" שלנו ושגם הם יסרבו?

"תמיד ניתן לשוחח עם הורים אחרים, לברר את הגבולות וההגבלות שלהם וליצור קו הורים אחיד, מתואם, שלא משאיר את הילדים שלנו בודדים במערכה. הורה שבוחר לגור בסביבת מגורים מסוימת, צריך לקחת בחשבון את הנורמות המקובלות בה, ולהתחשב בהם. כמובן שלכל משפחה יש את הייחוד שלה, אך אם אתה רוצה שהילד לא יחוש חריג, אתה צריך להתגמש וללכת במידה מסוימת לקראת החברה שבה אתם חיים, או להחליף חברה ולגור במקום שהולם יותר את עמדותייך וערכייך.

 

ועוד עצה חשובה -  בגיל ההתבגרות התערבות בוטה של ההורה בעולם החברתי של הילד נחשבת להפרה חמורה ולא מקובלת בעיניהם של המתבגרים, כזו שעלולה להעמיד את הילד במצבים חברתיים מביכים. לכן כל דיאלוג, אם זה בינכם לבינו, או עם הורים אחרים, עדיף שיעשה בפרטיות".

 

יש נושאים שהם מבחינתי טאבו, למשל, אופניים חשמליים. זה פשוט מפחיד. שלא לדבר על שתיית אלכוהול או עישון. לא בא בחשבון, גם אם אצא האימא הרעה של השכונה. מה דעתך?

"כשמדובר בקווים אדומים שלנו, מציע שתדונו עם הילד איך ניתן לכבד אותם, מבלי שיראה חריג. למשל - אם אסרנו על הילד לחזור מאוחר בלילה מבילוי. תסבירו לו שאתם רוצים בביטחונו ופשוט חוששים. אם הילד טוען שזה יפגע בבילוי, כדאי לחשוב על פתרון אחר שלא יסכן אותו אבל יאפשר לו להישאר יותר מאוחר, כמו למשל לוודא שיש עוד חברים שחוזרים איתו ובתנאי שהוא מסמס לנו כשהוא יוצא.

 

כך גם למשל בנושא אופניים, קורקינט ממונע וכיוצא באילו. נסו למצוא תנאים שבהם תאפשרו לו לרכוב. למשל מיגון מקסימאלי, הגבלת מהירות וכל דבר שיהווה גשר בין צורכי הילד לצרכים שלנו. אפשר תמיד להישאר נאמנים לגבול שלנו. לפיו לא נקנה או נרשה לילד משהו, רק כי מישהו אחר עשה זאת. עם זאת, אם נגלה שהילד שלנו הוא היחיד שיוצא דופן, שווה לשקול איך להתגמש כדי שלא יהפוך לשונה וחריג בחברה.

 

לסיכום, הרעיון הוא לנסות למצוא את האיזון שמתחשב בצרכים של הילד, מתכתב עם הלחץ החברתי, אבל גם עם הצרכים וההיגיון שלנו כהורים. הדיאלוג והחיפוש יחד אחר דרך מוסכמת הם שיעור לא פחות חשוב עבורו, על שילוב בין רצונות מתנגשים, והתחשבות באחרים".

לעוד כתבות:

האם להתגרש למען המשפחה?

ד"ר גוגל לשירותך בהריון? לא בטוח

האם להתלונן על הילדים זה לגיטימי?