כל הדברים שהורים צריכים לדעת לפני שהם קובעים פליי דייט

היום כל סיפור המפגשים בין הילדים נהיה תורה שלמה כי אמא צעירה תוהה מה הם "החוקים" של המפגשים האלה. לרוב העסק מתחיל לקראת גיל שנתיים, כשהילד מתחיל לבקש ולראות חברים אחרי שעות הגן.

את המפגש הראשון מומלץ לקיים בגינת המשחקים כי הוא תורם יותר לדינמיקה הקבוצתית ועוזר במידה ואין את הכימיה בין ההורים, כך יש להם יותר מרחב תמרון והם יכולים להגדיר את זמן המפגש ומתי הולכים הביתה.

השלב הבא הוא האירוח בבית - כדאי לשאול את ההורים של הילד השני את הגבולות והאיסורים שלהם כמו למשל, מה הילד יכול או לא יכול לאכול והאם הוא סובל מאלרגיות. במידה והילדים רבים בינהם והילד המתארח מרביץ לילד שלכם, האם מותר לצעוק עליו ולנסות לחנך אותו? הפתרון המומלץ הוא לנסות לדבר אליו ברוגע ולהגיד לו שבבית שלכם לא מתנהגים ככה ואם גם זה לא עובד להתקשר להורים שלו ולבקש שיקחו אותו הביתה.

הטור שכתבה רוני מנדלמן בנושא:

"בארצות הברית מקובל לתאם מפגש משחק בין ילדים לפחות כשבועיים מראש. אצלנו, מייד כשיוצאים מהגן ובאותו היום. הבעיה היחידה היא, שצריך לארח גם את ההורים.

השבוע בשעות אחרי הצהריים, באו אלינו הביתה חברים של הילדים להעביר אחר צהריים יחד. כהרגלי, דאגתי שיהיו עוגיות לנשנש, קצת פירות ורעיון לארוחת הערב. את הצעצועים במרפסת המשחקים לא טרחתי לסדר, כי הם יפוזרו שוב תוך דקות ספורות.

האמא הגיעה עם שני בניה, קרסה על הספה והתחלנו לקשקש. הסתכלתי על הילדים, כל אחד היה עסוק בשלו ובאחיו. האמא ניסתה לעודד את בניה לשחק עם הבנים שלי. שתקתי ולא אמרתי כלום, למרות שעמד לי על קצה הלשון: "תני להם שעה, שעה וחצי, והם ישחקו יחד, ממש לפני שתרצו ללכת, זה חוק מרפי של הפליידייט". אבל כאמור, שתקתי. מבחינתי, להפגיש את הבנים עם חברים, ועוד אצלי בבית, זו הדרך האידיאלית להעביר את אחר הצהריים. מיכאל, הבן הגדול שלי, שכבר מכיר את החיבה שלי לאירוח, מכל הסוגים, תמיד שואל אותי, עוד לפני החיבוק שאני דורשת כשאני באה לקחת אותו מהגן: "אמא, מי בא אלינו הביתה היום?". אם לפני שלוש שנים, כשהוא היה בן שנה, נלחצתי מכל מפגש חברתי כזה ויומיים קודם הייתי מנקה ומסדרת, אופה ומתכננת, היום האירוח הזה טבעי בשבילי. למדתי שתכלס מה שמעניין את הילדים זה ים צעצועים ומרחק להשתולל בו ואם יש ספה לקפוץ עליה זה בכלל מעולה. אם נציע להם עוגיה או פתי בר, הם לנצח ירצו לבוא אלינו אחר הצהריים ואם אחר כך גם יראו טלוויזיה, קניתי לילדי חברים לכל השנה.

רק התחלנו את השנה, וכבר ביום השני ניגשה אלי חברה של מיכאל מהגן ושאלה אם היא יכולה לבוא לשחק אצלנו אחה"צ. "בטח", עניתי לה, "רק תשאלי את אבא אם זה בסדר". לצערי, היא לא שאלה ואת אחר הצהריים בילינו כשמיכאל קודח ושואל כל עשר דקות מתי ליה, חברה שלו מהגן מגיעה.

הבעיה היא, שאני אוספת את ילדיי מהגן רק פעמיים בשבוע. כל ניסיון לתאם איתי פליידייט ספונטני נכשל לרוב. מאחר שאני מוציאה אותם רק פעמיים בשבוע, אני מנסה לספק להם אחר צהריים מעניין, בעיקר בשבילי. לרוב הוא יכלול מפגש עם חברים אצלנו, או שניסע לחברה הכי טובה שלי בחולון, שבנה (שהוא באמת הילד הכי קסום שאני מכירה) חבר טוב של הבנים (ואז אנחנו חוזרים הביתה כשהם מעולפים במושב האחורי אחרי ארוחת ערב, ולפעמים גם אחרי מקלחת). לפעמים אני מגדילה ראש ולוקחת אותם להצגה או פעילות.

חברה אמריקאית שלי, שנכחה פעם בשיחת טלפון שלי עם אמא מהגן, נדהמה שתיאמנו פליידייט מהיום למחר. "אצלינו פליידייט מתאמים כמה שבועות מראש", היא סחה לי, בעודי משקיפה על הבן הגדול שמנסה להתנגד לכוח הכבידה. "צריך להכניס את זה ללו"ז". ללו"ז של מי תהיתי? הרי הבן שלי תלוי בי באופן מוחלט או באבא שלו וההחלטה מה עושים אחה"צ היא של מנהיג אחד בלבד, והוא זה שאוסף את הבנים אחה"צ. "מה זאת אומרת?" היא תמהה, "יש לו חוגים פעמיים בשבוע, פעם בשבוע הוא לומד עברית, פעם בשבוע יש לו יום ארוך אז אנחנו הולכים הביתה לנוח ובכלל, אחרי הגן הם חייבים לנוח, הם חוזרים מותשים". הסתכלתי עליה והתעייפתי מתיאור השבוע של בנה בן החמש. הבנים שלי יוצאים מהגן אחוזי תזזית ורק מחפשים איפה לפרוק את המרץ.

כבר בתחילת השנה אני מסמנת לי ילדים פוטנציאליים לפליידייט, ובעיקר מוודאת שההורים שלהם ברי שיחה. מבחינתי, לארח פעמיים בשבוע אצלי לפליידייט, רק אל תשאלו אותי אם בא לי ללכת לגינה".

צפו בתוכניות הבוקר של אורלי וגיא

כל העדכונים בעמוד הפייסבוק של אורלי וגיא