א' אוהל ח' חברה: איך מתחברים בכיתה א?

מערכת החינוך ואני חוגגות שנה ליחסים. אמנם חוויתי אותה כאמא, כבר כשהבן הבכור שלי שובץ בגיל שלוש לגן עירייה, אבל את ההיכרות המלאה, האמיתית והעמוקה יותר עברתי רק השנה כשהוא התחיל כיתה א'. ברוכים הבאים למערכת.

 

החדשות הטובות היו שזכינו במחנכת מופלאה. מתנה של ממש. היא אמנם רק שנה ראשונה כמחנכת, ללא עשרות שנים ובוגרים ברזומה שלה, אבל בורכה ברגישות מדהימה ובאינטליגנציה רגשית בכמויות, שנדמה לי שגם שנים בסמינר ושלל תארים לא יוכלו להקנות. התלמידים וההורים נשבו בקיסמה מיד.

 

החדשות הפחות טובות מבחינתי, שבגלל שיקולים כאלה ואחרים הבן שלי התחיל את כיתה אלף כשהוא לא מכיר כמעט אף אחד, וליתר דיוק בלי אף חבר קרוב. נכון, ילדים הם יצורים סתגלניים ודי מהר הם מאמצים חברים חדשים, אבל תמיד נעים להתחיל תקופה חדשה עם פרצופים מוכרים ואהובים בכיסא לידך.

השתדלתי לא להטריד את עצמי עם זה יותר מידי. לא היו לבן שלי בעיות חברתיות מיוחדות בעבר, היו לו לא מעט חברים שאסף בשנותיו בגן, וקיוויתי שכך יקרה גם בבית הספר.

 

אבל האופטימיות הזו נסדקה כשהילד שלי חזר הביתה, עם שלל חוויות חדשות בכיתה, "תמר באה, ברק בא" (במקום דנה קמה דנה נמה שלנו), אבל בהפסקות היה לו קצת יותר מורכב. לא היה לו עם מי לשחק, וזה לא עשה לו טוב. לי, זה עשה רע.

 

ידעתי שצריך לתת לזה זמן, אבל העיניים העצובות שלו הריצו את שעון החול שלי בקצב מרובע.

בהתחלה הוא קיטר שלא היה לו עם מי לשחק אבל העביר את ההפסקה בשוטטות במוסד החדש, חוקר פינות ומסדרונות. לפעמים צפה על ילדים אחרים משחקים, אבל היה ביישן מידי להצטרף.

 

בכנות של ילד עוד-רגע-בן-שש, הוא אמר לי, שבגן זה היה כל כך קל להכיר חברים. "הייתי אומר, שלום אני יובל, איך קוראים לך, והיינו משחקים יחד". בבית ספר, הוא אמר, זה יותר מסובך- מילים שלו. הוא סיפר לי שהציג את עצמו לחבר או שניים בכיתה, אבל בהפסקה הם באופן טבעי הלכו לשחק עם חברים שהכירו קודם.

 

כמה ימים אחר כך הוא לקח יוזמה והציע לאחד הילדים בכיתה שישחקו יחד. הם קבעו להפסקה הבאה, אבל כשזו הגיעה הילד השני נעלם לו. הוא חזר הביתה מאוכזב והלב שלי נשבר. עד עכשיו אני עוד מרגישה את הצביטה בלב והתכווצות הקישקעס כשהבן שלי אמר לי, "אמא אין לי עם מי לשחק".

 

לא הצלחתי להתאפק, ונמלטתי מהבית באיזה תרוץ, התחבאתי במכונית שלי בחניון ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. הזכרתי לעצמי את כל הדברים ששמעתי והשמעתי. שזה לוקח זמן, שאין שום סיבה בעולם שזה לא יסתדר, שזו רק ההתחלה, ושיום יבוא ובכלל לא אזכור את זה. אבל עכשיו זה כאב. כאב לי שהבן שלי כבר ידע לחבר אותיות למילים, אבל עוד לא ידע לטוות קשרים.

 

התקשרתי למחנכת, כן, זו המופלאה. שיתפתי אותה במצוקה שלי, שהייתה כמובן גדולה משלו, ורקמנו תוכנית פעולה. ליד מי כדאי שיישב, מי שיהיו בקבוצה שלו או בצוות, וכמובן את מי להזמין אלינו הביתה אחר הצהריים.

וזה עבד.

 

מן הסתם זה היה קורה בכל מקרה. ילדים מתחברים, ונפרדים, ושוב מתחברים. אומרים שרוב הילדים שמבקשים חבר טוב בשיבוץ הראשוני, לא בהכרח נשארים קרובים גם בסוף השנה. חברויות נולדות, מתחלפות, משתנות. אבל לא לכולם זה קל.

 

לילד שלי לא היו בעיות הסתגלות או קשיים חברתיים. הוא פשוט עלה לאלף בלי ארגז הכלים המתאים.

כל זה גרם לי לחשוב. לו הייתה לי השפעה על מערכת החינוך, על תוכנית הלימודים, הייתי שמה יותר דגש, ונותנת יותר זמן לפיתוח כישורים וקשרים חברתיים. במקום לדהור בחודש הראשון עם מפתח הקסם ולומדות בחשבון, במקום ללמד עוד אות ועוד קמץ, הייתי נותנת מקום למיומנויות החברתיות.

למדו אותם ליצור חברים חדשים, להכיר אחרים, להרחיב מעגלים. ולא פחות חשוב - למדו אותם להיפתח, החוצה. כדי שיהיה קל גם להכיר אותם. בהמשך השנה שמעתי מהורים אחרים שגם הילדים שלהם חשו קצת לבד ולא מיד מצאו את עצמם.  גם הם רצו להכיר חברים נוספים, להרחיב את מעגל השותפים למחבואים או תופסת.

הרי בעצם מדובר בלקוחות קטנים, שמתמודדים עם מערכת חדשה לחלוטין ושיטה לא מוכרת. לא די באתגר העצום של לימוד קרוא וכתוב, עכשיו הם גם צריכים ללמוד "לשווק" את עצמם לעוד שלושים ילדים. לחלקם זה קל וטבעי, מרובם זה דורש קצת יותר. כמו בחיים עצמם.

 

לו אני מעצבת את מערכת החינוך, הייתי פותחת את השנה קצת אחרת. לשיטתי את נון סופית וחברותיה, הם יוכלו להכיר גם אחרי סוכות. ויסלחו לי מערכי השיעור, אבל את דניאל מגן ליאורה, או את אימרי שעלה לאלף מגן עופרים, הרבה יותר חשוב שיכירו כבר בהתחלה. ליצור חברויות ובעיקר כיתה מגובשת ולא אוסף ילדים ששובצו לאותו החדר ולאותה מורה.

 

אז כן זה לוקח זמן, פחות ממה שנדמה, אבל תסכימו איתי שהפסקה אחת, שבה הילד מרגיש בודד או לבד, היא הפסקה ארוכה מידי. ילד שמחכה לצלצול מהצד השני שלו ומייחל לחזור לכיתה, זה נגד סדרי עולם. ולכן אני בעד הקדשת השבועות הראשונים בשנת הלימודים, גם ואפילו בעיקר, לפן החברתי. להקנות לילדים שלו מיומנויות חברתיות משוכללות. כאלה שילוו אותם לתמיד ויישארו נכס רב משמעות גם לעתיד. לכל החיים.

הילד שלי כבר מזמן לא עצוב. אני מודה ומתוודה שעוד לפני סוכות המעגל החברתי שלו הלך והתרחב. היום כשהבית מלא לפעמים בחברים שמשתוללים, אני שואלת את עצמי בחיוך, אם לא טעיתי כשייחלתי לכזו חבורה גדולה, מלוכדת ורועשת.

 

א' אוהל, ב' זה בית. אבל קודם ח'. חברים חדשים.

שלום כיתה אלף, שלום חיי חברה. אני הייתי מתחילה איתם את השנה.