בעד ונגד חינוך ביתי

בעד

 

"אחת הסיבות העיקריות להשארת ילדים ללמידה במסגרת הביתית מקורה בחוסר שביעות הרצון של ההורים ממערכת החינוך הציבורית.

ההורים לא בהכרח טועים. מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים כי הישגיהם של ילדי החינוך הביתי עולים על הישגי חבריהם בני גילם, תלמידי בית הספר.

 

החוקר Martin-Chang מצא במחקרו מ-2011, כי כשילדי החינוך הביתי לומדים בצורה מובנית, הישגיהם בעיקר במקצועות שפה, חשבון ומדעים, עולים על ילדים שלומדים בבית הספר.

עוד נמצא כי בהגיעם  ללימודים גבוהים באקדמיה הישגיהם של ילדי החינוך הביתי אינם נופלים ואף עולים על הישגים של חבריהם שלמדו בבית הספר.

בהקשר החברתי: המחקרים מראים כי הישגיהם החברתיים של ילדי החינוך הביתי טובים. רולנד מיהאן, מהמובילים בחקר החינוך הביתי מצטט בספרו "החינוך מן הבית" מחקרים  לפיהם ילדים מהחינוך הביתי הם בעלי מיומנויות חברתיות מפותחות יותר מאשר חבריהם תלמדי בית הספר.

עוד מיתרונות החינוך הביתי: חיזוק הקשר המשפחתי בזכות העובדה שבני המשפחה מבלים בפעילויות מגוונות לאורך מרבית שעות היום.

 

קיימת התאמה של הלמידה ללומד ולצרכיו: הן בתכנים, דרכי ההוראה, רמת וקצב הלימוד.

בניגוד לבית הספר בו הלמידה מוכתבת מתוך תוכנית הלימודים ועל ידי המורים,  כשלילדים כמעט אין אפשרות לבחור על פי רצונם או נטיית ליבם, הרי שבמסגרת הלימוד הביתית פועלים מודלים חינוכיים השמים דגש על רכישת כישורים המותאמים לתקופה (מאה 21), חשיבה מקורית וביקורתית, הכרת העצמי, פיתוח יכולות אישיות, הצבת מטרות לצד הדרכים להשגתן. כל זאת ועוד מאפשרים לילד להתמודד עם הצורך  ללמוד, לשאול שאלות ולקבל החלטות הקשורות ללמידה וגם לחיי היום יום.

 

אמנם, חינוך ביתי מצריך מאמץ ניכר מצד ההורים, אולם השיטה מוכיחה עצמה כיעילה והיא הופכת לאלטרנטיבה מקובלת יותר ויותר עבור ציבור הולך וגדל בעולם המערבי וגם בישראל.

על  התאמתה של השיטה מלמדת גם העובדה שאין פרופיל אחיד של הורים הבוחרים לחנך את ילדיהם בבית. מדובר בהורים המשתייכים למגוון קבוצות ותפיסות עולם שהמשותף להם היא האמונה שעל ההורים להיות מעורבים ולקחת חלק משמעותי יותר בחינוך ילדיהם ולא להעביר אותו במלואו לידיים של אנשים אחרים".

 

הכותב הינו ד"ר ארי נוימן מהחוג לחינוך, המכללה האקדמית גליל מערבי

 

נגד

"הורים הבוחרים בחינוך ביתי לילדיהם, לרוב הם בעלי תפיסת עולם המצדדת בחופש בחירה מוחלט לילד ללא תכתיבים חיצוניים. הם מאמינים שחינוך נועד לשרת את הילד ולא את החברה בה הוא גדל, זאת בניגוד למה שהמדינה רוצה מאזרחיה.

תופעת החינוך הביתי שהולכת ומתרחבת בשלושת העשורים האחרונים מבטאת תפיסה אנטי ממסדית, מערערת על תפקיד המדינה והחברה בהתוויית חינוך הילדים, שבין היתר מקנה לילדים גם  ערכים תרבותיים ולאומיים.

תפיסה אינדיבידואליסטית זו מתחברת עם המעורבות ההולכת וגדלה של הורים בחינוך ובתכני הלימוד עד כדי זלזול בתפקיד המורה.

 

בחינוך הביתי, ההורה יכול ורשאי לבחור את אופי החינוך ואת דרכי ההוראה המתאימות לו ולילדיו, ובהקשר לזה, אחת הטענות נגדו גורסת ובצדק, כי ההורים אינם אנשי חינוך, מעולם לא קיבלו הכשרה מתאימה להוראה  ולכן הם מתקשים לקדם את ילדיהם בתחום הלימודי הפדגוגי.  למעשה, כל הורה יכול להחליט ללמד את ילדיו בבית, ולקבל אישור באמצעות פניה לאתר משרד החינוך.

 

טענות נוספות נגד החינוך הביתי קובעות כי בשנים הראשונות של בית הספר חשיפת הילדים לחיי חברה מועטה, שכן המפגשים החברתיים עם בני גילם מתקיימים בתדירות נמוכה והילדים עלולים לחוש בדידות.

מסגרת הלימוד בבית אינה קשיחה, סדר היום אינו קבוע ומובנה ומקשה על יצירת משמעת למידה. על ההורה מוטל להשיג בכוחות עצמו את חומרי ותוכניות הלימודים וללמוד אותם בעצמו.

בנוסף, קורה לא אחת שחלק מהחומרים שילדי בית הספר לומדים, אינם נלמדים על ידי ילדי החינוך הביתי. כמו כן, הלימודים בבית מתקיימים ללא פיקוח או בקרה של הגורמים המוסמכים.

חסרון נוסף: הילדים בחינוך הביתי אינם שותפים לפעילות ספורטיבית או יציאה לטיולים עם בני גילם,  פעילויות שלהן גם ערך חברתי חשוב.

 

בניגוד לערכי החופש שמוקנים לילדים בחינוך הביתי, הרי שדווקא להורים המחנכים אין זמן פרטי משלהם במשך היממה. לרוב האם היא שמוותרת על פיתוח קריירה משלה. היא נשארת בבית ואחראית על חינוך הילדים ועל כל צרכיהם במשך 24 שעות ביממה. לעתים קורה שחינוך ביתי נכפה על ידי אחד ההורים.

אחת החלופות הקיימות שמאזנת בין תפיסה אינדיבידואליסטית בחינוך הביתי לתפיסה הקולקטיבית של משרד החינוך - הוצעה על ידי גרניט אלמוג ברקת ואפרת רוזנברג שפירא והיא: יצירת קהילה וירטואלית עם  ליבה חינוכית משותפת המותירה להורה חופש פדגוגי בשלוב עם פיקוח של בית הספר הכולל גם סדר יום והשתתפות פעילה בסביבת למידה וירטאולית ועם מורה מנחה".

 

הכותבת היא ד"ר יעל שלזינגר, פסיכולוגית קלינית, מרצה ומדריכה במכללת לוינסקי לחינוך