החיים באיזי: אברום בורג מבקש שנגיע לבית הספר לאט

"אם היה לי תקציב חינוך בלתי מוגבל הייתי עושה איתו דבר אחד בלבד: משקיע את כל מה שאפשר כדי להאט את החיים. לא, לא כדי לדחות את היום האחרון אלא כדי להפוך את שגרת הימים לאיטית יותר, תזזיתית הרבה פחות ובעלת משמעות ועומקים. לא רק של הילדים הלומדים - אלא של כולם. כי חינוך לא חל רק התלמידים השבויים על פי חוק. מערכת החינוך היא לא רק לילדים, וממילא תקציב חינוך לא מוגבל הוא משאב כלל חברתי, העוסק בחינוך הכלל למענו של טוב משותף".

- כיצד תיראה מערכת החינוך שתאמץ את הגישה הזאת?

"האטת החיים היא שותפות חדשה בין הילד, מערכות החינוך העוטפות אותו, הבית שבו הוא גדל והקהילה שבה הוא חבר. זה מתחיל ביקיצה טבעית, עובר להכנות הבוקר, ובהן ארוחת בוקר מסודרת ורגועה, בלי שום מסך, בלי רשת חברתית, לייקים ושיתופים. ההליכה לבית הספר תהיה ברגל ועם החברים (לא ברכיבה על אופניים חשמליים, לא בהסעה קצרת רוח של ההורה 'כי אני מאחר לפגישה נורא חשובה').

>> לכתבות נוספות בפרויקט

להיות מדען עם פרופ' דן | אינטגרטיבי, לא סגרגטיבי | טור עורכת: מה אפשר לשנות?

יגאל סרנה מבקש להעלות את שכר המורים | תכינו את הילדים לשוק התעסוקתי

לקרב את בית הספר לגן | אל תהיו עוד בייגלה בשקית

"במשך כל שנות לימודיו הילד ילמד לאט. למשל, את מיומנות הכתיבה. זה לא כל כך מובן מאליו לכתוב ולקרוא ׳כמו פעם׳ בעידן של נשיאות בעלת 140 תווים, טלפונים משלימי מילים, מאייתים אוטומטיים במעבדי התמלילים ומחוללי תרגום וטקסטים רב לשוניים. מרבית תוכני הלימוד יהיו איטיים גם הם: היסטוריה עם הסבלנות המובנית לתוכה, אמנות על יצירותיה ויוצריה הניצחיים, ספרות ארוכה ומהורהרת, פילוסופיה מעדנת על מחשבותיה המורכבות והמאתגרות, מוזיקה המחייבת פיתוח מיומנויות קשב וכל שאר מדעי הרוח והנפש. אם אני צריך לבחור מה לתת לילדיי - חמש יחידות במתמטיקה או ידע של ממש בחמישה ספרי מופת - הבחירה שלי ברורה. חומרי למידה יילמדו לאט. להספיק כמויות של חומר זה לא כל כך חשוב, אבל להאט ולהתבונן באיכויותיו של החומר זה חשוב מאוד. ללמוד לשאול במקום לשנן, לפתח סקרנות, להתעכב על המעניין, להרחיב את המושך במקום לסמן וי ולרוץ הלאה".

- באיזה אופן אפשר לשלב את הגישה החינוכית שאתה מציע בחיי היומיום של התלמידים?

"בית הספר יעודד את הילדים לצאת החוצה. בהפסקות, אחרי שעות הלימודים, בחופשים. לחזור אל הרחוב והשכונה, אל הטבע והסביבה. לשוב לרכוש מיומנויות יסוד חברתיות, תפקודיות ותפעוליות. אני חולם על נכדיי שיסיימו את בית הספר ויֵדעו ללכת ברגל, להתחבר לבני אדם של ממש, לשתף פעולה עם חברים אמיתיים ולא וירטואליים, להדליק מדורה, לבנות אוהל, לזהות פרחים, לטפס על עצים, לשחות בים, לבעוט בכדור, לאהוב בעדינות.

"וכך גם בכל אחד מתחומי החיים. הייתי מוציא כמה שיותר מסכים מחייו של כל אדם. לא צריך כל כך הרבה מסכים (טלוויזיה, מחשב, טלפון, טאבלט). הזמן התזזיתי שיתפנה יתמלא באיטיות: האוכל המהיר יֵצא לחלוטין מהתפריטים של חיינו. לא רק את האוכל המהיר (Fast Food) אלא גם את האכילה המהירה: לבשל לאט, לאכול לאט, לבלות יותר זמן עם האוכלים שסביבי, בשיחה ובהקשבה. לעודד את כולם לקום מהכורסה המפנקת ולצאת החוצה, להפעיל שוב את הגוף. בהליכה, ריצה, רכיבה, טיול, או משחק. ולא מהר, לא תחרותי, לא הישגי. להיפך, לאט, מהורהר, מרגיש, רגיש, לומד מחדש את מה שהיה כל כך טבעי אך לפני שניים-שלושה דורות.

"זה לא יכול לקרות לבד. כדי שמערכת החינוך תוכל להצליח במשימתה היא חייבת לשם כך בית וסביבה תומכים. אי אפשר (וזהו, אם נהיה כנים עם עצמנו, החולי המרכזי של כל מערכת החינוך באשר היא) לחנך בלי הבית, או אפילו כנגדו. אין משמעות למסרים המוקנים בכיתה כשהם עומדים בסתירה בוטה לאורח החיים של הבית וערכיו. כשהמורה מדברת על צניעות וההורים רודפים אחרי חומריות מוחצנת, כשבכיתה לומדים על ערך הנתינה והבית עסוק בלקיחה, וכשבית ספר מדבר על פיוס והכלה והבית אלים ומתלהם - סביר להניח שהבית ואנשיו יותירו בנפשו של הילד חותם בל יימחה. על אחת כמה וכמה אם תוכרז תחרות בין בית מהיר ועצבני לבית ספר מאט ומרגיע.

"כדי לעצב דור ילדים שיהיו בו עומקים אינטלקטואליים וסקרניים משמעותיים יותר מהרדידות הבידורית והדיגיטלית, שנכפית עלינו באמצעות כל המסכים, הפרסומות, המיתוגים, המיצובים, הטרנדים, הברנדים, הפרזנטורים והטאלנטים, צריך שיתוף פעולה גדול ומקיף. ילד, משפחה, קהילה. וכדברי הפתגם הבסיסי שאותו לומד כל מי שמצטרף לקבוצת ריצה: 'מי שרוצה לרוץ מהר - שירוץ לבד, כדי להגיע רחוק נרוץ לאט ויחד'״.

בשביל לשנות את המגמה הקיימת כיום לא צריך תקציבים בלתי מוגבלים, אלא רק בני אדם בלתי מוגבלים.

הכותב הוא יושב ראש הכנסת לשעבר, וסופר • הכתבה מתפרסמת בגליון ספטמבר 2017 של "הורים וילדים"