יגאל סרנה מבקש שנתמקד בהשבת מלאכת המורה

"גדלתי בבית מורה. הכיתה היתה ביתו האחר. ישראל סרנה, אבי, שעלה בגיל 20 מפולין וכבר ידע עברית די על בוריה, היה כל חייו מורה".

- אילו מקצועות לימד אביך?

"הוא היה מורה לספרות וללשון וגם מחנך כיתה שלבו הלך שבי אחרי בית הספר, והוא אהב את תלמידיו ואת מלאכתו. גדלתי בבית שבו היה רכון על החיבורים של תלמידיו ולא דיבר בהם סרה. בסיום שנת לימודים היה עולה ירושלמה לבדוק בחינות כדי להרוויח עוד מעט לנסיעת נופש עם אמי".

>> לכתבות נוספות בפרויקט

להיות מדען עם פרופ' דן | אינטגרטיבי, לא סגרגטיבי | טור עורכת: מה אפשר לשנות?

"אחותי שירלי הלכה בדרכו. אחרי שנולדה בתה הראשונה, מימן אבי את לימודי בתו כדי שתהיה מורה, וכך היתה כל חייה ואף באותה רשת החינוך. מורה נאהבת שאהבה מאוד את תלמידיה וכאבה את הידרדרות מערכת החינוך, וסבלה תמיד ממחסור מסוים וחרדה כי משכורתה היתה נמוכה. דבר שעליו אבי לא התלונן מעולם, אולי כי אז היה שכר מורה דומה לשכר אחרים, וכל הארץ היתה די אחידה".

מהו הדבר שבו אמורה להתמקד מערכת החינוך הישראלית?

"דבר ראשון בכל הקצאת משאבים הוא המורה. שכרו, פנסייתו ואבטחת השקט הנפשי שלו. יצירת משרה מושכת לטובים שבאנשים ולא משרת אין ברירה. השבת מלאכת המורה, מחנך הילדים, למקומה הראוי גם בקשיים הקיימים, במקום עמוס רעש כמו פה, ובעולם עמוס הפרעות כמו העולם כיום. בעידן שרוב המידע בא מן הרשתות. מורה מעודכן. מורה גם פייסבוקי וגם כל שאר, אבל מורה, כי הנפש נשארת כפי שהיא. נפש מורה קשובה גם בעידן של רעשים והבלים. מורה אוהב ונאהב. ולא משרה לשעת מחסור, אלא מורה שרוצה להיות מורה ויכול להיות ובו בזמן לחיות מזה בשלווה. לא מורי קבלן. אלוהים ישמור.

"ואחר כך בית הספר. ראיתי איך ילדיי, שלמדו שניהם בבית ספר לאמנויות ועברו לשם מבית ספר עירוני, היו מאושרים. לא רק מהמבנה והחדרים היפים והשפע, גם זה, גם היופי והנוחות וגם האמצעים, אבל בעיקר היתה תחושה של שייכות וגאווה של בית ספר ייעודי. הלוואי שכל בתי הספר יהיו כך, מתמחים. אחד לטבע, ואחר לאמנויות. וספורט. שיהיה בית ספר מתמחה וממוקד, ומקום שהילדים שלנו שמחים ללכת אליו כל בוקר וזוכרים אותו גם בגיל 27.

"ומעל הכל, שיהיה בית הספר פתוח, דמוקרטי, ישראלי. לא מוסד לאומני צר מוח, דתי מכל דת, אלא מקום שבו רוח הילד יכולה לפרוח. שבו יכול תלמיד לשאול כל שאלה כופרת, על כל נושא, ויכול לבקר בחריפות גם את הממשלה. וזה העיקר: היכולת לחשוב בלי גבולות וקווים אדומים כי המחשבה צומחת מן הספק. אין קודים אתיים לצורכי הגבלה והשתקה, זולת מה שנדרש כדי שמורים לא יפגעו בתלמידים, ותלמידים במורים. אבל לא סייגים לדיבור ומחשבה ודעות.

"ומי שרוצה לשתוק - ישתוק, ומי שרוצה לשבור שתיקה - ישבור. ומי שחושב שכל אדם נולד בצלם, יחשוב כך. לכן צריך משאבי כספים ומשאבי רוח ומשאבי מחשבה ומשאבי חירות. זה העיקר. ועצוב לדבר על זה כאוטופיה בארץ שפונה לכיוון הפוך, של הפרטה וצמצום והשתקה ודת. אבל חייבים לשאוף. כי אם התקווה הזאת תגווע - נגווע כולנו איתה".

יגאל סרנה הינו עיתונאי וסופר • הכתבה מתפרסמת בגליון ספטמבר 2017 של "הורים וילדים"