חזרה למסורת: זה מה שצריך לשנות במערכת החינוך

"מטרת החינוך היא לבנות חברה על פי הערכים שאנחנו מאמינים בהם ועם הישגים שיקדמו את העולם בו אנחנו חיים. קיימות דרכים ושיטות רבות ללמד את הילדים להגיע אל המטרות הללו.

 

לא אחת, שואלים אותי עמיתים בעולם: 'איך אתה מסביר את ההישגים וההצלחות של ישראל הקטנה במדע ובטכנולוגיה?'. ואני עונה תמיד את אותה התשובה: 'לעם היהודי יש מסורת למידה בת אלפי שנים, שעיקרה היכולת והרצון לשאול שאלות'. זה כל מה שצריך למדע: סקרנות, ויכולת לשאול שאלות. מאחר ובעצם שאילת השאלה מצויים פקפוק, ביקורת והטלת ספק.

 

>> לכתבות נוספות בפרויקט

להיות מדען עם פרופ' דן | אינטגרטיבי, לא סגרגטיבי

 

אומרים, התלמידים צריכים ללמוד על פי ספר ורשימות ותוכנית לימודים שקובעים במשרד החינוך. אני סבור שהמערכת החינוכית צריכה לחזור לבסיס האם שלה: שאילת שאלות. להפוך את המוסד הזה לחלק ממנה, לשכלל ולחזק אותו. להתחיל בכך בכיתה א' ואף קודם לכן.

הלימוד צריך להיות פחות דוגמטי ויותר פתוח לשאלות ולביקורת. כשילדים שואלים שאלות הם מרגישים שיש ביכולתם לאתגר את ההורה, המורה המדריך או חבר. זה אינו דבר מובן מאליו, כפי שאפשר לראות בתרבויות אחרות בעולם. בסין, לדוגמא יחס המבוגרים לשאלות ולטעויות של הילד שונה מאשר בתרבות שלנו. בעוד שאצלנו, שאילת שאלות היא חלק מהותי מהתרבות שלנו. בתוך זה אני כולל גם את הלימוד בחברותא, שהוא סוג של סיעור מוחות. זה רעיון מדהים.

 

אין לי ספק שזו שיטת לימוד נכונה. הרי התוצאה מדברת בעד עצמה: הישגי יהודים במדע ובטכנולוגיה בארץ ובעולם גדולים. 30% מזוכי פרס נובל הם יהודים. זה נתון מדהים, שלא ניתן לייחסו רק לגנטיקה, כי אם לאופן הלמידה שכאמור, נשען על המסורת היהודית.

 

ואולם, לא די בכך. גם לידע, נכון יותר להיקף הידע שיש לאדם בתחומים שונים יש חשיבות קריטית. עד המאה ה-6 לספירה לא כתבו דבר וכל הידע העצום שהיה לחכמים הועבר בעל פה מדור לדור.

 

כיום, הידע נגיש לכולם באינטרנט, אבל זה לא מספיק.

 

בבית הספר לרפואה אני פוגש סטודנטים ודוקטורנטים, שאין עוררין על כך שהם האנשים שנמצאים בטופ של הידע ושיאנים באינטליגנציה, ואני אומר להם: כדי להיות רופא טוב, לא די לדעת איך להתאים תרופה לסימפטומים מסויימים. רופא טוב צריך להיות בעל ידע גם בפיסיקה, כימיה, היסטוריה של המדע, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, שהרי אבחנה רפואית מתייחסת גם לגיל החולה, מוצאו, מקום מגוריו, מה קורה ברקמות נוספות בגופו ועוד.

 

לעתים אני נתקל בהתנגדות הסטודנטים לתפיסה הזאת. הם רוצים להתמקד רק במקצועות הרפואה, כי ככה הם חונכו במערכת החינוך, שצמצמה אותם להספיק את החומר המסויים עליו ייבחנו. אלא שאם התלמיד (לרפואה, במקרה שלנו) רוצה להגיע מוכן למקצוע בו בחר, הוא והמערכת החינוכית בה הוא לומד, חייבם להרחיב את בסיס הידע שלו, זה כמובן אינטרס של החברה.

 

העובדה שהידע כולו מצוי היום באינטרנט חשוף וזמין לכולם היא אדירה וחשובה ביותר. אם בעבר חכם נחשב מי שצבר ידע שלא היה לאחרים והיה מוקף בספרים, כיום הטכנולוגיה היא חלק אינטגרלי של הלימוד והקידמה, אי אפשר בלעדיה. ועדיין, לא פחות חשובה היא היכולת ללמוד ממורה בעל סמכות. יש חשיבות וערך רב לדרך בה הילד לומד ואיך מעבירים לו את חומר הלימוד, את הידע, מה שמחזיר אותי שוב למסורת הלימוד היהודית.

 

בתלמוד, כשרב מסויים מציג חוק אמירה או הצהרה הוא תמיד נותן קרדיט לזה שממנו קיבל את הידע, וקודמו מזכיר את זה שקדם לו וכן הלאה. ההבנה הזאת, של שרשרת הלימוד, כשכל אחד מקבל את הידע ממישהו שקדם לו איננה דבר שולי. הילד לומד מקודמיו ובבוא העת הוא יתרום את חלקו לשרשרת הידע.

 

כאמור, אני מאמין במתן חופש לשאול שאלות. ואולם הילד יוכל לשאול שאלות כשיש לצידו מורה אותו יוכל לשאול. לא ניתן ללמוד ולקבל מענה לשאלות רק מ'פרופ' גוגל'.

 

החינוך הוא העתיד שלנו. וממערכת החינוך נדרש לעודד את המוטיבציה ללמוד, לחקור לשאול שאלות ולהבין, כדי שבעתיד הילדים שהתחנכנו יעשו משהו טוב למען החברה בה הם חיים, יתרמו מהידע שלהם.

 

אינני שותף לנבואות הזעם שמספידות את החינוך. אני אופטימי. הנה ביפן, בשבדיה או בסינגפור התלמידים מקבלים ציונים גבוהים במבחנים השונים, וזה יפה. אבל אני לא רואה את הישגים משני עולם הרשומים על שם הבוגרים שלהם בתחומי המדע ומדעי הרוח והחברה. כלומר, התוצאה מדברת בעד עצמה.

---

חיים סידר, פרופסור אמריטוס לביו כימיה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל לחקר הביולוגיה (1999), גילה (עם פרופ' אהרון רזין) את מנגון המתיליציה - מערכת המסמנת את הדנ"א. אב לשישה • הכתבה מתפרסמת בגליון ספטמבר 2017 של "הורים וילדים"