בעד ונגד להכריח ילדים ללכת לקייטנה

בעד

 

"יש ילדים שאינם רוצים ללכת לקייטנה בחופש הגדול. יתכן שהם חשים עייפות והתשה מהקימה המוקדמת בבוקר בשנת הלימודים ומייחלים לימים של רביצה ובטלה. הורים אינם אמורים להיענות לרצון הזה של הילדים, בוודאי כשמדובר בילדים קטנים.

 

בטלה ממושכת אינה בריאה נפשית לילד. השארתו ללא מסגרת ובמצב של חופש מוחלט במשך חודשיים היא הרסנית לילד. כעבור ימים אחדים מראשית החופשה רבים מהתפקודים החשובים עלולים להיפגע. הילד 'הולך לאיבוד', סדר היום משתבש, הרגלי האכילה נפגעים. כשהוא אוכל באופן בלתי מסודר ולא בריא מול המסכים הוא עלול גם להשמין.

 

ילד משועמם פורץ את הגבולות, מתרחק מחבריו ומבני כיתתו, ובהמשך קשה מאד להחזירו למסלול.

כידוע, כשהילדים בחופשה מרבית ההורים נמצאים בעבודה, מה שעלול להחריף את מצבו של הילד נטול קייטנה שנשאר בבית ללא השגחת מבוגר. קיימת סכנה לבטיחותו האישית (כידוע החוק אוסר השארת ילדים לבד מתחת לגיל 9), אין מי שיכוון אותו, ישוחח וישחק איתו או יציב לו גבולות. ואז כשההורה שב הביתה מהעבודה, התוצאות ניכרות. לאחר שהילד היה כל היום לבד, ללא השגחה והיה 'חופשי' לעשות כל מה שהוא רוצה, הן מבחינת טיב המזון שאכל, זמני שינה, צפיה בטלוויזיה ועוד פורצים עימותים עם ההורה שמבקש להציב גבולות ולקיים את הנהלים הקיימים בבית, שגורמים לפגיעה בקשר בין ההורה לילד ולערעור הסמכות ההורית.

 

במקום 'להכריח' את הילד ללכת לקייטנה תוך הפגנת גישה מצווה, רצוי לקיים איתו שיחה תומכת בה יובהר לו שהשתתפות בקייטנה היא לטובתו. במסגרתה הוא ייהנה מפעילות כיפית ומשחררת, שתחזק אותו חברתית. יש להציג בפניו את החשיבות של הימצאות במסגרת גם בחופשה הארוכה, לנסות למצוא ביחד איתו קייטנה שהוא אוהב, שמתמקדת בתחומי העניין שלו, או קייטנה אליה הולכים גם חבריו. בנוסף, להבטיח שיהיה לו חופש ביחד עם כל המשפחה.

 

במשפחות בהן יש ילדים בגילאים שונים, והגדולים אינם הולכים לקייטנה צריך להסביר לו את הצרכים השונים בכל גיל, כולל זכויות וחובות.

 

ועדיין, החשיבות בהימצאות בתוך מסגרת גם בחופשה הגדולה עשויה להטיב גם עם  ילדים ונערים בוגרים. קיימים עיסוקים ומסגרות שתואמים את הצרכים שלהם ובהם קורסים שונים, התנדבות, עבודה (במידה והם בגיל המותר) ועוד וכדאי להם להצטרף אליהם, לפחות בחלק מהחופשה במקום להתבטל סתם במשך חודשים ארוכים".

 

***הכותבת היא גילת מלכאן סטיקולו, פסיכולוגית קלינית, מומחית לטיפול בילדים ומשפחה

 

 

נגד

"אל תכריחו את הילדים ללכת לקייטנה. בכלל, אל תכריחו אותם, אלא כאשר מדובר בנושאים של חיים ומוות. 'להכריח'  לפי תפיסתי, זו כפייה של הרצון שלי כהורה, תוך התעלמות מהרצון של הילד. האם המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו, הוא ש'דעתך לא נחשבת, כי אתה קטן ואני המחליט'?

ראשית: צריך להקשיב לילדים, לא לצוות. הקשבה אינה מחייבת הסכמה. כדאי מאוד להבין את תחושותיו של הילד, העדפותיו ומה בעצם הוא אומר כשהוא מכריז, 'אני לא רוצה ללכת לקייטנה'.

האם הוא אומר - 'אין לי חברים, ולא יהיה לי נעים שם?' או - 'כל השנה הייתי במסגרת של גן / בית ספר וצהרון - עכשיו אני רוצה קצת חופש מהמסגרות כאלה?', או 'בשנה שעברה היה לי משעמם?'

 

לא מכבר שמעתי את אחד האבות אומר לילדו: 'אני אומר את דברי פעם אחת - רשמתי אותך לקייטנה. מרגע זה ואילך אני כמו שלושת הקופים - לא רואה, לא שומע ולא מדבר על הנושא'. אז אני שואלת את אותו אב והורים אחרים: האמנם אתם בוחרים להיות קופים, ולא הורים קשובים?

 

שנית - נהלו שיח מכבד עם הילדים. חישבו יחדיו על דרכים יצירתיות לשלב בין הצורך שלכם ללכת לעבודה בראש שקט, כשהילדים מוגנים, לבין הצורך שלהם ליהנות ממסגרת בה הם בחרו. כמובן אין להשאיר ילדים צעירים ללא השגחה מבוגרת.

 

ומכאן שהבחירה של הילדים תיעשה במסגרת גבולות המציאות והאפשרויות הקיימות, ויש כאלה. לדוגמא: בילוי ושהיה אצל סבא וסבתא, קייטנת הורים (התארגנות של מספר הורים כשבכל יום הילדים באחריות הורה תורן אחר), התקבצות של כמה ילדים בהשגחה ובהפעלה של  בייביסיטר אחראי/ת  נער/ה תלמיד/ת תיכון ועוד.

ואולם, גם אם החלטתם שהילדים ילכו לקייטנה, כי אין לכם פתרון אחר, יש הבדל גדול בין, "אני אמרתי וכך יהיה" לבין שיח עם הילדים המתאר את הצרכים, ער לתחושותיהם ונעשה מתוך אהבה וכבוד לילדים.

אני סבורה כי סמכות הורית מיטיבה, לא מתבססת על ברז משאבים (לי יש כוח, אני החלטתי), אלא על אחריות ההורה לרווחת הילד. סמכות כזו לא מתנהלת בשיח 'אל' הילד, בו ההורה מודיע מה יקרה והילד נדרש לציית,

אלא מושתתת על תקשורת 'עם' הילד: ההורה והילד משוחחים, תוך כבוד הדדי. ההורה משרטט את גבולות המציאות. הילד בוחר בתוך הגבולות הללו".

 

***הכותבת הינה אורית רוזנבוים, מרצה בכירה במכון אדלר ומחברת הספר, "תפקיד חייך"