אף פעם לא מאוחר להיות אמא

לא מכבר, בישרו הכותרות שהזמרת ג'נט גקסון, אחותו הקטנה של מייקל ג'קסון, ילדה בן ראשון בגיל 50.

ג'קסון אינה חריגה. תופעת האמהות המאוחרת  שכיחה יותר בעשורים האחרונים והסיבות לה מגוונות: טיפוח קריירה, חיפוש אחר בן זוג מתאים, טיפולי פוריות ממושכים ,וגם מודל לחיקוי בדמותן של סלבריטאיות, שחקניות בינלאומיות מהוליווד וגם אצלנו, כמו ניקול קידמן, הלן הנט או רונית אלקבץ ז"ל.

 

ואולם, גם אם תאמינו שגיל 50 הוא ה-40 החדש ו-40 הוא בכלל ה-30 החדש והטכנולוגיה מסייעת לפריון, מה שנכון, עדיין נראה כי השינויים הם יותר בשדה החברתי והתרבותי בעוד שעובדת היסוד נותרה בעינה: גיל הפריון של האישה לא השתנה.

 

זהו מסען של שלוש נשים לא ממש צעירות אל האמהות המיוחלת.

 

כשהגבר לו ציפתה להקים איתו משפחה לא הפציע בחייה של ריבי מרקוס, 46 מחיפה, היא החליטה לשנות את הסדר: קודם להיות אמא ואז להמשיך לחפש בן זוג. "זוגיות אפשר למצוא בכל גיל. להרות וללדת לא. חששתי לאחר את רכבת הפוריות, לא רציתי תרומת ביצית" אומרת ריבי מרקוס.

בגיל 41, כמעט ארבע שנים מקבלת ההחלטה, ולאחר טיפולי פוריות מפרכים שכללו שלוש הזרעות ושבע הפריות מבחנה, נולד בנה שי, היום בן ארבע וחצי.

 

"לא שיערתי שיהיה כל כך קשה" היא משתפת. "עשיתי הכל באופן פרטי כדי לקצר תהליכי בירוקרטיה, אבל זה היה הגיל שהקשה. בהפריה שלפני האחרונה, ביום הולדתי ה-40 נשברתי, הבנתי שאני לא יכלה יותר. אבל כעבור ארבעה חודשי מנוחה לגוף, החלפתי בנק זרע ואז בפעם השביעית - 'שבע בום'. הריון. הייתי בהלם והוצפתי באושר גדול. אי אפשר להסביר את הרצון הזה להיות אמא" היא אומרת.

אחרי שמחת הידיעה החל הריון קשה. ריבי סבלה מלחץ דם ורעלת הריון ואשפוז. שי נולד בסוף השבוע ה-35 להריון במשקל של כשני קילו.

 

"הפכתי לאמא בגיל כמעט כפול מהגיל בו אמי הפכה לאם בגיל 20" היא מספרת.

בתום שלושה חודשי חופשת לידה חזרה מרקוס לעבודתה במשרד לתכנון בחיפה. "יש לי התחייבות כלפי המשרד בו אני עובדת 25 שנים, וכמובן כלפי המשפחה הקטנה שלי שנסמכת על משכורת אחת. הכל מונח על כתפי".

גם כשלפעמים לא קל,  ריבי רואה את היתרונות שבאמהות מאוחרות.

 

"הגעתי לאמהות עם קילומטראז' של תובנות ובשלות. להיות אמא בשנות הארבעים שלי עושה לי טוב. הילד אינו תחליף לבן זוג והוא לא גורם לי להרגיש צעירה יותר. אבל לאחר שנים של חסר, שי ממלא בי את מה שהוא הכי טבעי לי כאשה. כשאני מביטה לאחור אני לא מסוגלת לראות את חיי בלעדיו. עצתי לכל אישה שהתבגרה ללא בן זוג: תעשי ילד".

 

אמהות מאוחרת גורמת לבדידות חברתית?

"אני מוותרת על הרבה דברים ובילויים שאהבתי לעשות. יש לי ילד שאני צריכה לגדל ולהיות איתו.

אני נהנית ליצור חברות עם אמהות של חברים של שי. יש לנו שפה משותפת. אגב, לא כל האמהות בגן צעירות מאד, לחלקן זהו הילד השלישי או הרביעי. שי לא גדל באווירה של בדידות וסגירות. הוא ילד שמח ושובב. לפעמים קשה לעמוד בקצב האנרגטי שלי. הוא חושב שאני בת 20. אבל אני לא עושה הנחות ואומרת לעצמי: רצית בגילך להיות אמא, היכנסי לכושר'".

 

את אמא חרדתית?

"אני אמא פרפקציוניסטית, פחות משחררת. זה האופי שלי. אבל אני לא מונעת מחרדות ומפחדים. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עסוקה בשאלות מה יהיה אם יפטרו אותי, או אם חלילה אחלה. זה יכול לקרות גם לאם צעירה. אם למשל יפטרו אותי אמצא עבודה חדשה. אפשר לשרוד בכל גיל".

 

הילד כבר שואל שאלות?

"קצת הופתעתי כששי התחיל לשאול בגיל צעיר מאד איפה אבא. בשלב זה הוא שואל אבל לא מתעכב לקבל תשובה. בינתיים אנחנו מדברים על מה שיש: אמא ושי, סבא וסבתא שגרים בשכנות, דודים וחברים. לא מדברים על מה שאין. כשהוא יבקש לדעת את האמת אספר לו, בלי הסתרות".

 

 

לפני כחצי שנה נכנסה רבקה שרגא לבריכת השחיה, כדי לאסוף את בנה אורי (עם חולם), שחיין מצטיין בנבחרת השחיה של ירושלים רבתי, ומעדה. התוצאה: שלושה שברים ופריקה של הקרסול.

 

לאחר אשפוז בבית החולים שבה שרגא לביתה לתהליך החלמה בן  שלושה חודשים כשהיא מרותקת לכסא גלגלים. "באותם ימים כואבים החלטתי שאחיה לפחות עד גיל 95, כדי להיות כמה שיותר זמן אמא לבני" היא מגלה.

 

אורי בן ה-11, בנם היחיד של רבקה שרגא ובן זוגה וידל קדוש, נולד לאחר טיפולי פוריות ארוכים, בדיוק לכבוד יום הנישואים השלישי של הוריו ב-24.10.2005.

 

"ילדתי את אורי בגיל 49 וחצי. היתה לי התפתחות רגשית מאוחרת. האמנתי שמעבר לסיבוב מחכה לי משהו יותר טוב. חייתי בתוך ניגודים. מצד אחד חלמתי על שמלת כלה ועל זוגית ומצד שני בכל פעם שהתקרבתי ברחתי. דחיתי שתי הצעות נישואים" היא מספרת.

 

שרגא היא בעלת משרד ליחסי ציבור בירושלים המתמקד בפרוייקטים של חינוך ותרבות. במסגרת עבודתה פגשה את בעלה לעתיד וידל קדוש, מפיק פסטיבלים וכנסים הצעיר ממנה בשבע שנים. "תמיד האמנתי שילד זקוק לשני הורים. מההתחלה היה  ברור שנצטרך טיפולי פוריות, כי לא רציתי תרומת ביצית. ובגיל 46 השעון הביולוגי לא נשמע כמו בגיל 25.  הזריקו לי אין ספור זריקות, והייתי מפוצצת בהורמונים. נראיתי כמו קוביה לאחר שעליתי 15 קילו. בכל טיפול הקפדנו שייערכו בדיקות גנטיות לפני החדרת העוברים לרחם, שלא אצטרך חלילה לעבור הפלה בחודש חמישי. גם לא עלה בדעתי, שבגילי המבוגר אהיה אמא לילד פגוע".

 

הגעת מוכנה לאמהות?

"קרה לי נס. להיות אמא לאורי זה הדבר הנפלא והמדהים ביותר. כשחברותי היו עסוקות בתכנון חתונות לילדיהן, או טיפלו בצניחת רחם, אני - ג'נג'ית עם אנרגיות של עשרה אנשים, השתובבתי על המתנפחים בקיפצובה".

 

התאונה מכניסה לפרופרוציות?

"משהו השתנה, במיוחד באורי. הוא נעשה בוגר יותר. בחודשים האלה הוא הלך ברגל לבית הספר. הוא למד להיות אחראי, לשמור על המפתחות ולהיות עם טלפון צמוד. היו ימים שהוא כעס על אמא שלו שיושבת בכסא גלגלים, במקום שתהיה כמו קודם, מפנקת שקמה בלילה לכסות אותו".

 

ומבחינתך?

"התאונה חידדה בי את הידיעה שילד צריך את אמא שלו, במיוחד כשהוא ילד יחיד. באזכרה לאמי, הגעתי על כסא גלגלים ופרצתי בבכי נורא. אורי בא אלי חיבק אותי  ואמר 'אמא, אל תבכי, יש לך אותי'".

 

מה תגובתך לאלה המסתייגים מהורות מאוחרת?

"עברתי טיפולים כדי ללדת ילד שני. רציתי שלאורי יהיה אח/ות. הייתי פייטרית אבל הגוף לא עמד בטיפולים. לאחר שלוש שנים של אכזבות הפסקתי. זאת זכותי הבסיסית להיות אמא. מי אומר שאמהות בנות 20 כשירות יותר ממני לגדל ילדים תורמים לחברה ובריאים בנפשם? ילדתי את בני מתוך החלטה מודעת, מאבק והרבה אהבה".

 

למה צחקה תמר? אם תשאלו את תמר וייס, 47 היא תגיד שהשאלה מיותרת ובכל זאת תסביר: "כשנודע לי שאני בהריון נתקפתי בצחוק פרוע וממושך, הוצפתי ברגשות של אושר ושמחה" היא משחזרת.

תמר היתה בת 41 כשילדה את אביב, כיום בת 6 וחצי. "רציתי זוגיות כדי להקים משפחה עם ילדים. אבל הבטחתי לעצמי שאם עד גיל 35 לא אהיה בזוגיות , אעשה ילד לבד, כחד הורית" היא מספרת.

המסע אל האמהות היה כואב, ארוך ומתיש. תמר פנתה לבנקי זרע, עברה מספר מחזורים של הפריה חוץ גופית, וכשהיתה בת 38 הופתעה כשהרופא הציע לה 'ללכת על תרומת ביצית'.

 

בנוסף, בשלב מסויים קופ"ח הפסיקה לאשר לה את מימון טיפולי ההפריה. "זה שבר אותי. הרגשתי שרוצים להכשיל אותי. החלטתי שבמקום להילחם במערכת ולבזבז מאנרגיה, אחזור להזרעות, טיפול שאינו מצריך ועדות ואישורים. נעזרתי גם בטיפולים אלטרנטיביים לשיפור הסיכוי להרות, אבל זה לא עזר. החלטתי להפסיק את הטיפולים, אבל לא ויתרתי על החלום להיות אמא" היא אומרת.

 

שנתיים אחרי כשפגשה את הגבר שעתיד להיות אבי בתה, הרתה תמר באופן ספונטני. ההריון היה קל, כך גם הלידה הטבעית. והילדה ה"מהממת" נולדה במשקל 4.320 ק"ג. אבל כשאביב היתה כבת שנה וחצי הוריה נפרדו.

"כשחיינו יחד היינו משפחה רגילה. לאחר הפרידה חוויתי משבר גדול. לא תכננתי את הלבד הזה" היא אומרת.

פירוק משפחתה הקטנה הביא את תמר וייס, דרמה תרפיסטית בהכשרתה, להתקרב אל משפחתה המורחבת. היא עזבה את דירתה בתל אביב וירדה דרומה להתגורר ליד אחותה אפרת בישוב הקהילתי מיתר.

 

"לא היה קל לעזוב עבודה, חברים ולהתרחק מהוויה של תל אביב. אבל המגורים ליד אחותי ומשפחתה, זו תרומה משמעותית לחיינו. אם יחידנית ומבוגרת חייבת שיהיה לה שבט ו/או קהילה תומכת שאפשר יהיה להיעזר. גיליתי שאנשים אוהבים כשמבקשים מהם עזרה. לגדול במשפחה חד הורית זה חלק מהזהות של אביב, אבל היא מוקפת חום ואהבה, זאת חוויית חיים חשובה עבורה, לדעת שהיא לא לבד".

 

חושבת על ילד נוסף?

"כשאביב היתה קטנטנה הרגשתי מסופקת מבחינת האמהות ובכלל המצב היה מורכב. היום אני רוצה עוד ילד אבל רק עם זוגיות".