בעד ונגד: האם להתערב במריבות אחים?

בעד

ד"ר דוד סנש, פסיכולוג קליני, מטפל בילדים ובני נוער ומרצה במכללת לוינסקי לחינוך:

"מריבה בין אחים, היא אירוע עמוס ברבדים של משמעויות. לעתים זה ביטוי לקשיים אישיים ומשפחתיים, לפעמים זו קריאה לתשומת לב מההורים השקועים בטלפון הנייד ובשאר ענייניהם, וככזו היא מהווה הזדמנות עבורם לתקן את מערכות היחסים במשפחה.

 

עוצמת ההתערבות ההורית תלויה בחומרת המריבה, גיל הילדים ומיקומם במשפחה לפי סדר הלידה, המגדר, ויחסי הכוחות הפיזיים והמנטליים ביניהם.

במקרים קיצוניים של סכנה פיזית, מינית או רגשית לאחד הילדים - ההתערבות הכרחית ובכל הכוח.

בעידן הנוכחי כשמסורות משתנות והסמכות ההורית עוברת טלטלה, על ההורים הנבוכים לאמץ  את דרך הנוכחות המשתתפת והמעורבות בחיי ילדיהם, בבית ובמרחבים החברתיים והווירטואליים.

 

לעתים  ההתערבות מסתכמת בהתעניינות ובשיחה, או בהצעה לאחים כיצד לפתור את חילוקי הדעות ביניהם. לפעמים די במבט או חיבוק. ויש מקרים בהם נדרשת התערבות נחושה ותקיפה עד כדי כפיית דעתו והחלטתו של ההורה על הילדים, ואפילו ענישה של אחד הצדדים.

 

ויש לכך סיבה: מריבות בין אחים אינן פוגעות רק בילדים, הן עלולות לפגוע ברקמת היחסים ובאווירה הכללית בבית. ולכן, התערבות ההורה נדרשת גם כדי  להבטיח אווירה חיובית של פתיחות ומוגנות במשפחה.

 

כשהורה מתערב במריבה בין האחים עליו להקדים ולברר מה קרה? למה הם רבים? ומהן התוצאות המיוחלות של כל אחד מהניצים?  זאת כדי למנוע את הריב הבא ובמיוחד כדי שלא יתקבע כדפוס התנהגותי בין הילדים.

תפקיד ההורים אינו מוגבל רק ל'עתות שלום והרמוניה' או בהבטחת 'שקט תעשייתי' בבית. כחלק מהכשרת הילדים לחיים בוגרים בעולם מורכב, מסוכסך ומסוכן לעתים, זוהי חובת ההורים להדריך וללמד אותם מהן הדרכים הטובות למנוע סכסוכים וכשהם פורצים, ללמדם איך להשלים ולאחות את הקרעים במערכות היחסים שלהם כילדים, וגם בעתיד כאנשים בוגרים ביחסיהם עם  אנשים.

 

בנוסף ל'יחסים האנכיים' בין הורים לילדיהם, 'היחסים האופקיים'  המתקיימים בין אחים, הם הזירה בה מתרגלים ילדים התנהלות בחברת בני גילם בקבוצת השווים, שיסייעו להם להתנהל גם בחברה כאנשים בוגרים. נוכחותם התומכת והמאשרת של ההורים תאפשר לתהליכים אלה להתרחש ולקדם את ההתפתחות והצמיחה של ילדיהם".

 

נגד

ד"ר שירי פרלמן אבניאון, פסיכולוגית חינוכית מומחית. מרצה בחוג לפסיכולוגיה במכלה האקדמית תל חי:

"כשאחים רבים הם אינם עושים זאת בגלל או נגד ההורים, אלא בעד עצמם. הם בודקים את גבולות האחר, גם את מקומם בתוך המשפחה.

במריבות שיש בהן ויכוחים, צעקות, בכי, מכות ועד התגוששות וצחוקים הילדים מתנסים ולומדים איך לפתור בעיות.

שדה המריבה הוא המרחב התפתחותי בו הילדים מתאמנים בפתרון בעיות  בעלות גוון חברתי, שיכינו אותם למערכות יחסים לטווח ארוך. לכן כשההורה נכנס ומתערב באמצע הריב, פותר את הבעיה במקום הילדים - בעצם הוא אינו מאפשר או מונע מהילד לעבור את ההליך ההתפתחותי.

 

בנוסף, כשההורה מתערב לטובת אחד האחים, הוא גורם לילד השני להקצין את עמדתו במקום למתנה. שכן, הילד מרגיש שהוא לא רב רק עם אחיו, הוא נלחם גם באובדן האהבה של ההורה, ועקב כך מתפתח בו כפל כעסים על האח ועל ההורה.

מריבות בין אחים הם ביטוי לרגשות אותנטיים שהם רגשות משמעותיים הן לילד שמבטא אותם והן לאחיו. הילדים הניצים מתרגלים את ביטוי והשפעות הרגשות וחווים את מה שקורה להם בשעה שהם מוצפים בהם. כשההורה אינו מתערב הוא מאפשר לזה לקרות, בניגוד להורה שמתערב ועוצר את התהליך שעובר על הילדים ומכתיב פתרון משלו, לעתים רק כדי להחזיר את השקט בבית על כנו.

 

אבל, כשההורה נוכח מבלי להתערב במריבה הוא מהווה רשת ביטחון לילדים. הוא מאפשר להם לסיים את המריבה עם הפתרון שלהם ובמקביל הוא מעביר להם מסר האומר: 'אני סומך עליכם שתצליחו להתגבר על חילוקי הדעות ביניכם ואולי גם תצליחו לראות את המצב מנקודת מבטו של האחר. אני לא אעשה את זה במקומכם'.

 

בהמשך, כשיש רגיעה אפשר לשוחח עם הילדים ולקבוע איתם 'כללים' למריבה הבאה, אם תהיה, והיא הרי תהיה ואז גם להבהיר להם ש'אמא ואבא לא יתערבו, כי 'אנחנו סומכים עליכם שתצליחו למצוא פתרון ולהיות חברים'.

בבגרותם, רבים מספרים כי האח/ות איתו/ה הירבו לריב בילדותם, הוא האדם הקרוב אליהם ביותר. מסתבר שאי התערבות ההורים במריבות תורמת משמעותית להישרדותה של מערכת היחסים בין האחים, בהשוואה לאחים שלא נוצרה ביניהם בילדותם אינטראקציה כזאת.

 

דווקא החיכוכים והמריבות בין האחים הופכת לקרקע שמצמיחה בעתיד תובנות, עומק וחום ביחסיהם. לכן אל להורים להתערב, שלא יפריעו לצמיחתו של הקשר החם והאכפתי בין אחים.

כל זה תקף כל עוד הילדים אינם חוצים קו אדום, כלומר, המריבה אינה מסכנת את אחד הילדים או את שניהם, או אז ההורה חייב להתערב".