הצצה לאלבום התמונות של חני נחמיאס

"גדלתי בגבעתיים. בשנות ילדותי היא הייתה מין עיר-כפר. לצד בתים קטנים עם גגות אדומים, פינות חי בחצרות ואפילו רפת בגבול עם תל אביב, היא גם הייתה עיר של ממש: אוטובוסים, חנויות, וברחוב הראשי היו 'רבי קומות' של פעם, עם מקסימום שלוש קומות.

 

הוריי אהבו טבע וטיולים, אבל בגבעות של גבעתיים היה אפשר לטייל רק לגינות הציבוריות. לכן בכל שבת נדחסנו כל המשפחה לאוטו הקטן של אבא - הורים, שלושה ילדים והכלבה עזית, שהייתה נרגשת לקראת הטיול ונבחה כל הדרך. גם תא המטען היה עמוס לא פחות, עם ערימות של שמיכות, מחצלות, צידנית, מימיות ובעיקר -מגדיר צמחים.

טיולי הטבע של משפחתי היו גולת הכותרת של השבתות שלי. היינו מוצאים לנו פינה מוצלת ביער כלשהו, בחורשה או שמורת טבע, ואז היה אבא בונה לנו אוהל קטן, ואמא הייתה פורשת מחצלת ומניחה עליה את המעדנים שהוציאה מן הצידנית. לעולם לא אשכח את ארוחות הבוקר בטבע. אני זוכרת עד היום את טעם הלחמנייה עם החביתה החמימה והגבינה הצהובה, את הירקות הטריים החתוכים, את הזיתים. הכל היה טעים הרבה יותר מאשר במטבח בבית.

עזית שלנו (נדמה לי שלכל הכלבות קראו אז עזית, על שם 'עזית הכלבה הצנחנית', גיבורת סדרת הספרים שכתב הרמטכ"ל דאז מוטה גור) הייתה מתרוצצת סביבנו בהיסטריה ורק מחכה שנזרוק לה פיסות עץ קטנות כדי שתרוץ ותביא אותן בחזרה אל המאהל.

 

אחרי ארוחת הבוקר המופלאה (אמא שלי אומרת שרק ככה היה אפשר לפטם אותי, הייתי ילדה רזה מאוד שממש לא אהבה לאכול) יצאנו לטיולים ארוכים בשטח כדי לגלות את הטבע ולחוש אותו ברגליים. ציוד חובה בטיולים הללו היה 'מגדיר צמחי ארץ ישראל'. אבא נשא אותו בגאון והתעקש להרביץ את תורת הצמחים בילדיו הצעירים. כך למדנו לזהות את צמחי הבר של ארץ ישראל על שמותיהם המשונים - אבובית החרטומים, אזובית המדבר, גרגרנית הטבעת, פעמונית דמשקאית, חבלבל המשי, דבורנית צהובה - ואף ידענו להבחין בין ציפורן חתול מצויצת לציפורנית בשרנית. אבא היה גאה בנו ומאושר.

 

באחד מטיולי השבת נתקלנו ביער בעץ קטלב, עץ שבולט מאוד בשטח בגלל קליפת הגזע האדומה שלו ופירותיו הצבועים אדום עז. אבא סיפר לנו אגדה הקשורה לצבעו של העץ, שאותה לא אשכח לעולם: בחור הביא לביתו את חברתו החדשה כדי שתכיר את הוריו, אלא שאז התאהב בה האב של הבחור והחליט שהיא תהיה שלו. הוא ניסה להרחיק את בנו ממנה ואף שלח אותו אל מעבר לים. כאשר חזר הבן לבסוף לביתו, הוא גילה שאביו וחברתו נישאו. הבן רתח מזעם וברגע של טירוף הכה את אביו באבן והרגו. הדם נספג באדמה וצבע את שורשיו של עץ הקטלב, שלימים הפך כולו אדום. שמו של העץ נולד מן המעשה הנורא - קטל אב. על אף הסיפור ה'טראומטי' הזה אני זוכרת את טיולי הטבע המשפחתיים בגעגוע ובנוסטלגיה, ועד היום אני יודעת לזהות המון צמחי בר".

 

"כאן אני בת שלוש ומצולמת ביום ההולדת שלי. לדור האייפון יהיה אולי קשה לקלוט את זה, אבל פעם לא הייתה בכל בית מצלמה, ואירוע חגיגי חשוב היה מונצח ב'פוטו' השכונתי. כך מצאתי עצמי 'מדגמנת' אושר למצלמה בכל יום הולדת, בעודי עטויה בשמלמלות וסרטים".

 

 

"אני הבת הבכורה של פנינה ויעקב נחמיאס, הוריי האהובים. בגיל 3 קיבלתי מתנה - אח קטן ששמו ירדן. כמה שנים אחר כך כבר היינו משפחה ובה שלושה ילדים, עם הולדתו של שחר".

 

 

"אני מופיעה כסולנית של מקהלת צדיקוב בהיכל התרבות בתל אביב. אני זוכרת היטב את הרגליים הרועדות שלי אל מול קהל של 3,000 איש, ואת הוריי מגיעים אל מאחורי הקלעים זורחים מגאווה - אבא לא התאפק והזיל דמעות של התרגשות. אבי בוכה בהופעות שלי עד היום".

 

"החלום הגדול שלי כנערה שרק רצתה להופיע על במה היה להתקבל ללהקת הנח"ל. אחד מרגעי האושר הכי מזוקקים של נערותי היה בבוקר שבו צלצל הטלפון והודיעו לי: 'להקת הנח"ל מזמינה אותך אל שורותיה'".