איך הופכים אחים לחברים טובים?

אומרים שטוב שכן קרוב מאח רחוק, אבל כל הורה מאחל לעצמו שהילדים שלו יהיו חברים טובים, שיאהבו אחד את השני וכמובן, שיהיו בני אדם. ואז כמובן נשאלת השאלה - איך מגיעים לכך?

דני עמית: "הבית, בין יתר תפקידיו, הוא בית ספר ליחסים. כדי שהילדים ילמדו לכבד ולאהוב אחד את השני, הם צריכים לקבל את חומרי הגלם והאימון המתאימים. היחסים בין הילדים בדרך כלל מושפעים מהאווירה הכללית של הבית ומהערכים החברתיים המובילים בו. האווירה מושפעת בעיקר 'מלמעלה', מ'הנהלת הבית' ומהיחסים בין ההורים. בחזקת "נאה דורש נאה מקיים".

 

למה הכוונה? היחסים בין בני הזוג מהווים למעשה מודל ליחסי האנוש בין אנשים הנמצאים במעמד שוויוני דומה. הילדים צופים בדרך שבה ההורים מתנהגים האחד כלפי השני וסופגים את עקרונות ההתנהלות".

 

אם אנחנו משמשים מודל להתנהגות בין פרטים, בטח יש כמה כללי אצבע חשובים

"כדי ללמוד על אופן ההתנהלות בבית והדוגמה שההורים נותנים, אני ממליץ לכם לענות על השאלות הבאות:

עד כמה הילדים שלכם רואים בבית ובכלל ביטויים של חיבה, אהבה וקרבה בין ההורים?

כיצד אתם, ההורים, מתמודדים עם חילוקי דעות? איך אתם רבים? איך אתם מתפייסים? האם אתם יודעים להשלים?

האם יש בין ההורים תקשורת פתוחה? מקשיבים אחד לשני, משוחחים על הבעיות? האם יש בין בני הזוג התחשבות הדדית?

 

האם הילדים רואים בבית דוגמאות לחמלה ועזרה?

כל האמור לעיל הם בעצם היסודות שמרכיבים את הבסיס ליחסים בין אחים. במידה שיש שילוב נכון ואיזון בין קרבה למריבה, בין כעס לאהבה, הרי שמדובר ביחסים בריאים. מה שנכון לכם - נכון גם לגביהם".

 

מריבות זה חלק מהדיל נכון? אי אפשר בלי....

"חיים משותפים מייצרים לא מעט מתח וקונפליקטים, אבל צריך לראות את המריבה בין אחים כתופעה חשובה שתאפשר להם להיות חברים טובים בעתיד, וזה בתנאי שהמריבה תהיה מריבה 'נכונה'. במריבה 'נכונה' כל צד מביע את עמדתו, מנסה להבין את עמדת האחר, פורק את המתח והכעס, ובסוף מצליחים להגיע לפתרון ולהירגע. מריבה טובה היא כמובן כזו שלא נגרם בה נזק ממשי או חלילה בלתי הפיך.

 

כהורים אנחנו צריכים להשגיח שהמריבה מתנהלת בגבולות הסביר ולא חורגת למצבי קיצון. אבל אל תשכחו: ילדים בדרך כלל רבים בהתאם לגילם, באופן ילדותי. וזה אומר שהם שהמריבות הן קולניות, בעוצמות, מלוות בצעקות ולעיתים גם בהרמת יד.

 

מצד אחד חשוב לאפשר את המריבות ולתת לילדים למצוא פתרונות בעצמם, ומנגד, חשוב לא פחות לוודא שאף אחד לא נפגע באופן קשה (גם לא מהתקפה מילולית שאין לזלזל בה) ובטח שאף ילד לא מגיע לחוויות טראומטיות.

תנו להם הזדמנות לבטא את הרגשות שמלווים את המריבה (זה מאוד העליב אותי, הכעיס אותי) אך במקביל תסבירו איפה הגבולות (אתה לא יכול לזרוק עליו אבנים. אם חס וחלילה זה יפגע בו בעין למשל? אתה מאוד תצטער ולכן אנחנו לא יכולים לאפשר התנהגות כזו). אפשר גם להציע ולייעץ (אולי תציע לו לעשות תור אתה תור הוא, אולי תשחק באופניים במקום, אולי תבקש ממנו שישחק במשחק אחר?) .

 

באופן כללי עדיף שלא להתערב, אלא בתור קב"טים, ממש קציני בטיחות שמתערבים ומונעים מצבים מסוכנים".

 

אז בעצם הכל זה עניין של מינונים?

"נכון. שימו לב עד כמה הילדים שלכם רבים ביניהם, והאם הם גם חברים לפעמים. אם הם גם וגם, כלומר גם רבים וגם חברים, אני די משוכנע שהם בדרך הנכונה. הרי גם בזוגיות קרובה וגם בחברות, קיימים לא מעט רגעים של 'גם וגם', לא מעט קונפליקטים, כעס ודחייה. אבל אם לצד זה יש גם כוחות משיכה, יש זמן איכות בין ההורים - חום, צחוק, כיף ושמח - יש להניח שמדובר ביחסים בריאים.

אם בין ההורים היחסים מאופיינים בתחרות, ניכור, ביקורת הדדית וכעס, אל תופתעו אם הילדים יספגו ויאמצו חלק מהערכים ודפוסי ההתנהגות הללו".

 

הזכרת תחרות. גם זה, אני מניחה, יצר טבעי אנושי ובטח שבין אחים. איך אפשר לצמצם אותה למינימום ההכרחי?

"מערכת היחסים בין הילדים קשורה מטבע הדברים גם ביחסים של הילדים עם ההורים וגם מול המערכת החינוכית והגורמים המחנכים. כמו בכל ארגון חברתי, התייחסות רגישה לכולם, שבה  מנסים לתת מענה לכל ילד לפי צרכיו, מובילה לרוב לתחושה של אחדות וקרבה. גישות שמביאות להעדפה של אח אחד על פני האחרים, יעוררו תחרות ויגבירו את הטינה והקנאה בין האחים.

 

אחת הדוגמאות המובהקות לכך מופיעה בסיפור התנ"כי של יוסף ואחיו. ניכר שהפינוק של יעקב אבינו, גרם ליוסף להתנהג בדרך של התנשאות, ובסופו של דבר לריחוק מאחיו.

 

כאשר כל ילד יודע שהקשר שלו עם ההורה הוא מובטח ובטוח, כך יש סיכוי שתקטן התחרות או המרירות כלפי האח שמדי פעם 'מעסיק' ותופס יותר מתשומת הלב של ההורים.

 

חשוב לוודא ולדאוג שיש זמן איכות פרטי. כלומר, שמדי פעם מבלים עם כל אחד מהילדים בנפרד וממלאים את מצברי הקשר.

במקביל, שלבו בשגרה שלכם בילויים של כל המשפחה ביחד. חוויות משותפות טובות מביאות לרוב ליותר קרבה וגיבוש של השותפים בפעילות, כלומר בני המשפחה".

 

חוויות משותפות הן חיוניות אבל מה עם תחביבים משותפים? האם עלי לעודד את אותם תחומי עניין, או דווקא להיפך, כדי לא ליצור תחרות? האם בכלל יש לי יכולת להשפיע או  שכל אחד ממילא ילך אחר נטיות ליבו?

"תחומי עניין משותפים בהחלט יכולים לעודד קרבה, אבל זה בתנאי שאין תחושה של תחרות, שבה הצלחת האחד באה על חשבון השני. כדאי לעודד ילדים לבחור (וזה אומר שהם שותפים בבחירה) בחוגים על פי העקרונות הבאים: פעילות שלדעתנו תתרום לילד, פעילות שקרובה לליבו ופעילות שתתאים לנטיות שלו ולכישורים שלו. אם כל אלו יתקיימו, יש להניח שהילד יאהב את מה שהוא עושה וגם יתמיד בו.

 

בדרך כלל הערכים של ההורים, דוגמה וחיקוי מאחרים כן משפיעים על הילדים ולכן סביר שחלקם ממילא יבחרו בתחומים דומים, אבל עדיף שלא לנסות לגרום להם לבחור בתחום, רק בגלל שהאח נמצא בו או היה בו".

 

באיזה שלב כדאי להפריד חדרים?

"כדאי להתייעץ עם הילדים ולהתחשב בדעה של כל צד. אם שניהם מעוניינים אז זה בהחלט רצוי. אבל מספיקה התנגדות נחרצת של אחד הצדדים כדי לא לעשות זאת, ולא לייצר חוויה של כפייה או כעס. תמיד עדיף לדבר, לשאול, להתייעץ ולקבל החלטה משותפת".

 

והנה עוד סיטואציה שכמעט כל הורה מכיר. לאחד הילדים בא חבר או חברים, והאח השני מאד רוצה לשחק איתם. הם לא תמיד בעניין. האם עליי לדחוף לשיתופו ?

"כמו בכל מה שנכתב לעיל, ההמלצה שלי היא לכבד את רצון שני הצדדים ולאפשר לכל אחד מרחב פרטיות. מספיק שילד אחד מתנגד לשיתוף אחיו במשחק שלו עם חבריו, כדי לכבד זאת. תחושה של אוטונומיה ובחירה חשובה מסייעת ליחסי אנוש.

 

הקשבה לצרכים של הצדדים, הימנעות מחוויות שעלולות לפגוע, תגרום ליצירת קונוטציה חיובית וזה מה שיגביר את הסבירות ליחסים טובים ותקינים בין אחים.

 

תנו להם מודל ליחסים טובים, כאלה שגם מותר לכעוס ולהיעלב בהם, אבל גם לדעת להשלים. תראו להם שלכל אחד יש מקום משלו בבית, אבל גם עודדו את ה"ביחד". אהבה, קירבה, התחשבות והקשבה הם המפתח לחיי משפחה טובים בכלל וליחסי אחים מוצלחים בפרט.