האם משפחתון מתאים לתינוקות מתחת לגיל שנה?

בעד

איילת להב, לשעבר ראש החוג לגיל הרך במכללת "אורנים", מרצה בחוג לגיל הרך ויועצת חינוכית.

החל מגיל חצי שנה, עולמו של הילד מתחיל אט אט להתרחב. הוא נעשה יותר סקרן לסביבתו וכלפי האנשים המקיפים אותו. מכאן שעל המסגרת החינוכית-טיפולית בשנת חייו הראשונה לתמוך בהתפתחות הילד, שתהיה מסגרת עם כוח אדם מיומן ותכלול לא יותר מארבעה תינוקות בטיפולה של מטפלת אחת.

 

במסגרת קטנה, כשמדובר במטפלת אישית לתינוק, משפחתון או פעוטון, הילד שתלוי לגמרי במבוגר המטפל, זוכה להיענות מהירה לצרכיו: האכלה, החלפת חיתולים, שינה ועוד.

בתקופת חיים זאת ההתפתחות הקוגניטיבית קשורה לסביבה בה הילד שוהה, סביבה שיש בה מרחב בו מתאפשר לו לחוות התנסויות סנסו-מוטוריות (חושיות תנועתיות) שמתרחשות כאשר הוא לומד להתהפך, לאחוז צעצוע, לרשרש ברעשן, לשבת, לטפס ועוד. כל זאת לצד הסביבה האנושית, היינו כוח אדם (מטפלת) שגם תומך בילד במהלך הלמידה הזאת.

 

רק לקראת גיל שנה מתחילים להופיע ניצנים ראשונים של צרכים חברתיים אצל התינוק, כך שבפרק הזמן הזה ועד גיל שנה בערך, האינטראקציה המשמעותית שלו היא עם דמות המטפלת. תפיסה זו גם מעוגנת במחקרים שקובעים כי בשנת החיים הראשונה של התינוק, קיימת חשיבות לדמות המטפלת או ל'דמות ההתקשרות' (בעבר 'דמות ההתקשרות' יוחסה רק לאם. כיום מדובר על דמויות יציבות נוספות בחיי הפעוט) - כבונה את ההתייחסות של הילד לעולם הסובב אותו.

 

בישוב הקהילתי תמרת בו אני מתגוררת, הקמתי מערכת חינוכית לגיל הרך ובה מיושמת ההמלצה: בכל בית תינוקות ישנה מטפלת לכל ארבעה ילדים, זאת מתוך ידיעה שאף שהבסיס לתחושת הביטחון של הילד נרכש בתוך המשפחה, עדיין כשהמסגרת החינוכית שלו היא מסגרת מיטבית, כפי שתואר, בכוחה לשפר את התפתחות הילד ולהעצים את תחושת הביטחון שלו.

 

זאת בנוסף לעובדה כי מסגרת קטנה משרתת את תחושת הביטחון של ההורה. כשהאם מביאה בבוקר את הילד למשפחתון בו ישהה בשעות שבהן היא נמצאת בעבודה, היא רוצה לדעת שרואים את הילד שלה, מטפלים בו ונענים לצרכיו.

 

נגד

חן כהן קורן, בת 33 מרחובות, אמא לדור בן 5 ואיה בת 3.5

אמהות רבות שחוזרות לעבודה לאחר חופשת הלידה, סבורות שמסגרת טיפולית קטנה תיטיב עם התינוק ושם הוא יזכה למלוא תשומת הלב ולתנאים הכי קרובים לאלה שהיו לו בבית עם אמא.

 

גם אני חשבתי כך. כשבני הבכור היה בן חצי שנה, שלחתי אותו למשפחתון עם עוד חמישה ילדים, אבל די מהר הבנתי שטעיתי. מהניסיון שצברתי למדתי על החסרונות הרבים שיש למסגרת טיפולית קטנה.

ראשית, מרבית המסגרות הקטנות אינן מצויות תחת פיקוח. כידוע, כל אשה שרוצה להשתתף בפרנסת המשפחה, יכולה לפתוח משפחתון בביתה ולטפל במספר תינוקות.

 

ואולם, שלא כמו במעונות יום שנמצאים תחת פיקוח ופועלים בכפוף לתקני בטיחות, הרי שחלק מהבית שהפך למשפחתון אינו מותאם ואינו בטוח לשהות של כמה תינוקות, אם בשל שידת החתלה מתנדנדת, לולים לא בטיחותיים, מדרגות או זוויות חדות של רהיטים בבית. לעתים קורה שהמטפלת לא מבחינה כשאחד התינוקות הזוחלים על הרצפה מכניס לפיו משהו שנפל.

 

מרבית המטפלות במשפחתונים לא עברו הכשרה מקצועית ועיקר הניסיון הטיפולי שלהן מבוסס על היותן אמהות לילדיהן.

נכון שבמסגרות הללו מספר הילדים קטן, אבל ברוב המקומות ילדי הקבוצה הם בגילאים שונים, ויוצא שהם לא זוכים להעשרה ותמיכה מהמטפלת בהתאם לגיל ההתפתחותי שלהם.

 

התקן קובע שעל כל ששה ילדים תהיה מטפלת אחת. אבל במסגרות הקטנות המטפלת נמצאת לבדה עם כל השישה. היו פעמים שהגעתי למשפחתון ומצאתי את המטפלת מאכילה ילד אחד, בעוד שהבן שלי או ילד אחר ינק מבקבוק שנתמך והוגבה על חיתול, כי מה לעשות שיש לה רק שתי ידיים.

 

ומה קורה כשהיא צריכה ללכת לשירותים? אז כן, לפעמים המטפלת מבקשת מאחד הילדים הפרטיים שלה, שהוא בן 6-7-8 להשגיח בזמן זה על התינוקות. זה פתרון דחוק.

 

בניגוד למשפחתון, במסגרות גדולות הכיתות מחולקות לפי גילאי התינוקות. יש פיקוח על עבודת המטפלת ובכל מקרה תמיד יש בסביבה עובדות נוספות מצוות המעון: מזכירה ומבשלת שגם משגיחות על עבודתה והתאמתה לתפקיד או ממלאות את מקומה כשהיא צריכה לענות לטלפון או ללכת לשירותים.