האם הבית צריך להיות דמוקרטיה?

בעד

 

"הבית הוא סוג של מגרש אימונים. מקום בטוח בו הילד יכול ליפול ולקום, לטעות ולתקן. בית הוא המקום שיקבל אותו ללא תנאי, ולפיכך זהו המקום הנוח, המוכר והנכון ביותר לילד להתאמן בו על בחירות מקדמות או מעכבות, בחירות מחשלות או שגויות, וגם להפנים את התוצאות וההשלכות של בחירותיו.

 

הורים שמנקזים אליהם את השליטה והאחריות אינם מאפשרים לילד להתאמן בקבלת החלטות, אף שבשלב זה בחייו הן נעשות בסביבה מוגנת.

 

הם עלולים לגלות שהילד שגידלו ייצא לעולם הגדול כשהוא מלא בחששות ובפחדים מפני טעויות, קושי בקבלת החלטות ואפילו פיתוח דפוס התנהגותי שעיקרו הימנעות.

 

לעומתם,  הורים המגדלים את ילדם בבית דמוקרטי ומאפשרים לו חופש בחירה בדומה לזה שלהם, מעודדים את הילד להתאמן בבטחה בקבלת החלטות. הם מגדלים ילד  עצמאי ובטוח יותר. ילד שלומד לקחת אחריות על בחירותיו, שכן הוא מגלה שהבחירות שעשה משפיעות עליו. למשל, אם מתחשק לו ללבוש לגן מעיל בחודש אוגוסט, מן הסתם הוא יגלה שחם לו והוא מזיע, ואם בינואר הוא ילך לגן נעול בסנדלים, הוא עלול להצטנן ולא יוכל ללכת לחבר או לחוג האהוב עליו. כך גם אם בחר לצפות בטלוויזיה ולא לאכול ארוחת ערב, הוא יהיה רעב.

 

כלומר, כשהילד נושא בתוצאות של בחירותיו, הוא עשוי ליהנות מהפירות, ומנגד הוא עלול להיות עצוב ומתוסכל מההשלכות, אבל הוא יתחשל וייצא לחיים כשהוא מצויד במיומנויות, תובנות וכלים ממשיים שיסייעו לו בהמשך דרכו ובבגרותו.

 

ילד מבית דמוקרטי יודע שהוא יכול להשמיע את קולו ולבטא את עצמו. וככזה הוא לא צריך לייצר תחושת שליטה בדרך מניפולטיבית ומזיקה.

הוא יודע שבבית בו הוא גדל מאפשרים לו לאמן את שרירי ההתמודדות וההתגברות, וכך הוא ייצא לחיים בידיעה שהוא מסוגל ויכול, אבל גם עם מודעות לכישוריו ולמגבלותיו.

 

לא כך הם פני הדברים בבית בו ההורים קובעים ומחליטים הכל. כאן יגדל  ילד הססן, שאינו בטוח בהחלטותיו, מלווה בתחושות של היעדר יכולת ומסוגלות. זהו ילד שבבגרותו יתקשה לבחור בעיסוק או בבן/בת זוג, ואף להחליט האם לאכול המבורגר או סופגנייה, ללכת לסרט או להצגה.

 

כאשר הילד בוחר בעצמו, גם ההורה מרוויח - אימון בסבלנות ובאיפוק ואימון בקבלה ושיפור יכולת ההכלה, כשלצד כל אלו הוא 'משוחרר' מהאחריות ומההאשמות שיגיעו מכיוונו של הילד: 'הכל בגללך!' 'בגללך לא שיחקו איתי', 'בגללך צחקו עליי', 'בגללך העליבו אותי'".

***הכותבת היא רוית גוטמן, מנחת הורים בכירה ומורה במדרשה של מכון "אדלר".

 

נגד

 

"במשפחה יש היררכיה, לא דמוקרטיה. קולות ההורים אינם שווים לאלה של הילדים, שכן דור ההורים בהיררכיה המשפחתית גבוה מדור הילדים.

 

הידע והמשאבים מצויים אצל ההורים ומכאן שצרכי הילדים נקבעים באופן מודע על ידי הוריהם, ואלה נדרשים לספקם בהתאם לגיל הילד ורמת התפתחותו ועל פי מינו.

 

ההתנגדות לדמוקרטיה במשפחה מקורה בצרכי הילד. כלומר, הילד זקוק למסגרת, לגבולות ברורים שהוריו מציבים לו. החל בצרכים הפיסיולוגיים הקיומיים כמו מזון, לבוש ושעות שינה, ועד לצרכים הרגשיים - חברתיים.

הילד אינו יכול לקבל החלטות לגבי המימדים הקיומיים של החיים, ולכן ככל שההורה מתווה בעבורו את המסגרת ו/או מציב גבולות, הילד גדל עם ביטחון קיומי. לדוגמא: תזונת הילד. מה ילד בן 3-5 יודע על אבות המזון שחיוני שיהיו בארוחותיו? לכל היותר, הידע שלו ניזון מפרסומות.

 

ההורים הם שאמורים לספק את צרכיו התזונתיים למען בריאותו, וכך גם את צרכיו הרגשים והחברתיים. לכן משפחה היא אנטי תזה לדמוקרטיה.

בעבר נעשו ניסיונות חברתיים (אמנם מועטים) של חיים בחברה פתוחה לגמרי. במסגרת תצפיות מחקריות על ילדים שגדלו בקומונות של 'דור הפרחים' בשנות השישים ואחרות, נמצא כי אותם ילדים שבגרו לא 'מצאו את עצמם', היו חסרי ביטחון, לא ידעו היכן לשים את הגבול ורבים מהם הידרדרו לסמים ולפורקנים אחרים, והכל בשל העובדה שילדותם עברה עליהם בחברה ללא מסגרת וגבולות.

 

בנוסף, בעשורים האחרונים - וזו כבר הפכה למחלה תרבותית - הורים שואפים להיות חברים של ילדיהם ומגדלים אותם כשווים אליהם.

האמנם, הורה יכול להיות חבר של ילד בן שלוש או שש?

הילד אינו זקוק לחבר הורה, הוא זקוק לאבא ואמא שיציבו לו גבולות ושישרטטו עבורו מסגרת מגנה ובטוחה, אך במקום זאת, ובשם הדמוקרטיה וחופש הבחירה במשפחה, הורים רבים פוגעים בהתפתחות ילדיהם. אפשר לראות את התוצרים הבוגרים של התפיסה הזאת: ילדים המתקשים בבגרותם לקיים מחויבות רגשית, חברתית וזוגית.

 

ואולם, אין בדברים שנאמרו עידוד להתעלמות הורית מקולו של הילד. להיפך. קולו של הילד צריך להישמע, והוריו אמורים לקחת בחשבון את דעותיו, רצונותיו, העדפותיו, פחדיו וחלומותיו".

***הכותבת היא ד"ר הדס דורון, מרצה בכירה במכללה האקדמית תל-חי, מדריכה ומטפלת משפחתית מוסמכת