איך מדברים עם ילדים על מוות?

איך מתמודדים עם הפחדים של ילדים שהוריהם ימותו? הכירו את עיקרון ההכבדה ההדרגתית: מאפשרים לילד לגעת בדברים לא נעימים בהתאם ליכולת ההתמודדות שלו ונותנים לו סיוע כשזה מכביד מדי

ציפי רפאלי
ציפי רפאלי | צילום: פוטוליה,

ערב אחד הבן שלי פרץ בבכי קורע לב. "אמא מה אני אעשה כשתמותי? מי ישמור עליי?". המחשבה הראשונה שלי הייתה, אלוהים, מאיפה זה הגיע עכשיו?

 

 

בדיעבד היו כמה אירועים שהציפו את הנושא. סבתא של חבר שנפטרה, שיחה בבית ספר בהפסקה על מוות, ופטפוט של תלמידים גדולים יותר בחוג משותף, שחשפו אותו למה שמעולם לא דיברנו בו עד עתה. מוות של אדם קרוב ויקר.

כהורים אנחנו יודעים שהשאלות הללו יגיעו, אבל מנסים לדחות את הרגע. השאלה הזו צפויה אבל בכל זאת תפסה אותי קצת לא מוכנה. מה אומרים ואיך עונים עליה נכון?

 

דני עמית: כהורים הרצון המאוד מובן ובהחלט לגיטימי זה לגדל ילדים מאושרים שלא יחוו צער או פחד. לכן אנו מנסים לא פעם לחסוך מהם זוועות מיותרות, בעיקר מתוך הנחה שהכרות עם דברים קשים, שממילא אין להם מה לעשות אתם, היא מיותרת. הבעיה, שהניסיון לחסוך מהם בילדותם סבל ומצוקה, נתקל לא פעם בהתנגדות של המציאות. זו רק שאלה של זמן מתי הילד ייחשף לעובדות החיים הכואבות.

 

מעבר לכך, מתברר שלעתים גם ילד שחי בהגנה מושלמת, חווה פחדים ומצוקות פנימיות. המושג של ילדות מאושרת ומושלמת כנראה שייך לפנטזיה שלנו. ואם לא ניתן לחסוך מהילד את המגע עם החלקים הקשים בחיים (עיקרון המציאות) -  כדאי אולי לנצל את הזמן שהוא תחת המטרייה שלנו, כדי לחסן אותו ולפתח את יכולת ההתמודדות שלו עם כל הדברים שבהם יתקל כשיגדל.

 

מדובר בעיקרון ההכבדה ההדרגתית:  מאפשרים לילד לגעת בדברים לא נעימים בהתאם ליכולת ההתמודדות שלו ונותנים לו סיוע כשזה מכביד מדי. ההנחה הוא שבדומה ללימוד שפה, כדאי ללמוד את הדברים מאימא או אבא, כשאתה צעיר, כי אז זה נקלט בטבעיות וביתר קלות.

 

אם ילד שואל על מוות- סימן שזה כבר מעניין אותו. חשוב מאד להיות קשוב לשאלות של הילד ולענות בכנות תוך תשומת לב למצבו הרגשי. נענה לו לפי מיטב הבנתנו ונדאג שזה לא יהיה כבד מדי, ואישי מדי.

 

איך עושים את זה בפועל? איך להתחיל?

ההזדמנות ללמוד על מוות ללא כאב גדול יכולה למשל להיות דרך שיחה וחשיפה לצמחים שנובלים ומתים. אם לא מדובר בילד חובב צמחים מושבע, אפשר לפגוש במושג ללא כאב רגשי כבד.

 

חרקים בלתי נסבלים, או דמות מרושעת בסרטים יכולים לשמש שיעור ללימוד מושג ראשוני של עקרון המוות בלי צער רב  וממשיכים אל בעלי חיים. המדרג הולך ועולה לפי מידת הקרבה אל בעל החיים. אוגר, כלב של השכנים, כלב זקן וכדומה. ומכאן מתקרבים לבני אדם. מתחילים למשל בסבא של סבא בתמונות וכדומה.

שמים לב ועונים לפי השאלות של הילד: תשובה לפי מידת העניין והשאלה. הילד מכוון ואנחנו משיבים בהתאם.

 

ביונסה
ביונסה | צילום: שאטרסטוק

אבל איך מסבירים את המוות עצמו?

זה כמובן תלוי גיל. מסבירים שאנו יודעים שמי שמת מפסיק להרגיש. לא כואב לו. מי שמת הוא כמו מי שישן אך הוא לא מתעורר, והוא גם לא חוזר.

אמנם יש אמונות שיש תחיית המתים ויש מי שמאמין שיש גן עדן, או שהגוף הוא כמו הבית של הנשמה וכדומה, אבל במציאות אנשים לא חוזרים.

 

חשוב שכל הורה ייתן את ההסבר שלו לפי אמונתו ותפיסותיו, אבל גם כדאי להודות בכך שגם אנו לא מבינים עד הסוף את נושא החיים אחרי המוות, או העולם הבא,  ולכן מדובר באמונה. בדומה לאמונה באלוהים, כל אחד מאמין קצת אחרת. אבל המשותף הוא שהאדם שהלך איננו, והוא נשאר בזיכרונות שלנו, בדמיון ובחלומות.

שימו לב לשפה ולהבנה של הילד. אם אומרים לילד בן 5 שסבתא בשמים, הוא עלול לחשוש שכל הזמן היא מסתכלת עליו ולחפש אותה בין העננים. לכן מסבירים שזה לא ממש כך. היא בשמים אבל לא כמו במטוס, ואנחנו מאמינים שהיא כן חושבת עלינו איפה שהיא נמצאת ויכולה לשמור עלינו.

 

מעבר להתמודדות עם האובדן, הילד מוטרד כמובן ממה יקרה איתו אם חלילה משהו יקרה לנו.

כשילד צעיר שואל על המוות של הוריו, הוא בדרך כלל מתייחס שלא במודע גם לשאלה האגוצנטרית שאופיינית לגיל שבו אתה תלוי בהורים. מי ישמור עלי אם יקרה לכם משהו? איך אסתדר? זה מפחיד אותי.

 

לכן צריך להסביר שאנחנו דואגים לו לשמירה ומעטפת. אם אנו ההורים צעירים ובריאים ניתן להגיד לו שהסבירות שיקרה לנו משהו היא קטנה. יש את אמא ויש את אבא, וחוץ מהסיכוי הנמוך שמשהו רע יקרה לנו, יש רשימה ארוכה של קרובים שייקחו עליו חסות אם חס וחלילה יקרה משהו.

 

תעבירו את המסר שכל עוד הוא צעיר תמיד יהיה מי שידאג לו. תסבירו לו שעד שנזדקן דברים יראו אחרת. כשהוא יהיה מבוגר, זה פחות יפחיד אותו להיות לבד. וכל עוד הוא פוחד- אנחנו כאן.

 

ומי יודע - אולי עוד הרבה שנים גם תוחלת החיים תגדל. אבל בכל מקרה זה דברים שהוא לא צריך לדאוג להם כרגע. יש הרבה שנים שאנו מבטיחים לדאוג לו לשמירה ומעטפת, והגשר עוד רחוק מאוד. וכשנגיע אליו נחצה אותו.

 

האמת, שסיפרתי לו שעובדים על גלולה שמי שלוקח אותה לא ימות, או לא יזדקן, ולכל הפחות זה ידחה את העניין לעוד המון שנים. זה דווקא עבד באותו הרגע, אבל הלילות הבאים היו לא פשוטים והוא התעורר לא אחת מוצף חרדות. קנינו לו את "לוכד החלומות", אבל זה עזר רק חלקית. מה עושים?


כשילד נתקף חרדות בלילה, אין כמו נוכחות הורית כדי להחזיר את הביטחון. אז אם "לוכד החלומות" מספיק אז הרווחנו. אבל אם זה לא עוזר, ניתן לגשת אל הילד ולהבטיח לו שאנחנו פה כדי לעזור. להסביר שבטח יש לו פחד וזו הרגשה לא נעימה. אבל זה לא מסוכן. זה מפריע ומקשה להירדם אבל בשביל זה אנחנו כאן.

 

אם הוא רוצה לבוא לישון איתנו או שנישן איתו, כי הוא מפחד?

מי שמעדיף שההר יבוא למוחמד או להיפך זה בסדר. עדיף ללכת למיטה של הילד ולסייע לו להירגע שם. במיטתו. מי שמעדיף שהילד יבוא אליו, לוקח את הסיכון שהילד ירצה להישאר אצלו בחדר גם בלילות הבאים.

בגלל הפחד שהשתלט, הכי  שחשוב זה לא להשאיר את הילד בחוויה של אימה. פשוט לגשת ולהרגיע. מילה טובה, יד חמה, הסבר והבטחה שאנו כאן לכל מצוקה שלא תבוא.

 

חשוב לענות בכנות - לא מטייחים. לא מוכרים סיפורים לא ריאליים. אל תגידו למשל: אנחנו לא נמות, וכדומה. ילד מהר יעלה על התרמית ואז האמון בנו ייסדק וכך גם היכולת להרגיע אותו תפחת.

עכשיו בוא נוסיף לסוגיה הלא פשוטה גם את המציאות שלנו כאן, בישראל.

 

בחגים טיילנו עם המשפחה בצפון, עמדנו במצפה יפה שמשקיף על עמק ושמענו סיפורי גבורה. אבא שלי סיפר לנכדים קצת מורשת קרב. אולי קצת יותר מידי. בלילה הגיע אליי העוד-לא-בן-שש שלי, ואמר בבכי שהוא לא רוצה ללכת לצבא, כי הוא לא רוצה למות.  כשאנחנו היינו ילדים, אמרו לנו שעד שנגדל כבר יגיע השלום. מה אתה מציע לענות לילדים שלנו?

כמו בהסברים על מוות באופן כללי, גם לגבי הסיכון להיהרג בצבא, אפשר להגיד באותה רוח שיש עוד הרבה שנים עד אז ומי יודע מה ילד יום.

 

מעבר לכך- מי שממש פוחד מצבא יוכל לעשות תפקידים שאין בהם סכנה. יש המון תפקידים לא מסוכנים (ולא מכריחים להתגייס אם נורא מתנגדים ומפחדים), ולהסביר שרוב החיילים לא נהרגים בצבא. בדרך כלל מדובר באנשים שהתגייסו ברצון והסכימו לקחת את הסיכון, שבחרו בדרך בידיעה שהיא מסוכנת.

 

כך או כך, ההתמודדות עם חרדות ומוות היא לפי מידת העניין של הילד ועומק השאלה מכתיב את כך עומק התשובה.

הפתרון המוצלח: חיבוק חיבוק וחיבוק. מחבקים ומאפשרים לבטא רגשות, מחבקים ומרגיעים וכמובן מאפשרים לדבר ולבכות. אם אפשר גם נותנים דוגמא אישית. הורה שבוכה מלמד שבכי יכול להיות כלי לא רע להרגעה.

אבל מנגד, בזמן השיחה, חשוב לשמור על טון דיבור רגוע. זה מאוד משפיע על רמת החרדה. הורה שקט בדרך כלל מביא לילד רגוע. כמובן כדאי להדגיש את עקרון ההרחקה: בעוד הרבה שנים,  זה מאד רחוק, ועד אז תרגיש אחרת.

גם עם עצמנו, עושים עבודה לפי אותם עקרונות. מבינים שבעובדות החיים יש לא מעט עצב ולא חוששים להגיד לילד שגם אנו לעיתים עצובים וחוששים, אבל אלו תחושות שניתן להתגבר עליהן.

 

מאמנים את הילד ברגשות עוד כשהוא קטן. לכן חושפים אותו "בתשלומים". הרבה מצבים קטנים שיש בהם עצב או פחד, אבל כאלו שניתן להכיל ולשאת אותם.

 

כך הילד ירכוש כלים לטיפול ברגשות לא נעימים, וכשיגדל הוא יוכל להסתדר רגשית גם ללא תמיכתנו.

במקרה של חייל שנפל, אם הילד תוהה למה כולם בוכים, "כי אם  הוא נפל אז שיקום", זו ההזדמנות להסביר שהכוונה שהוא נהרג, מת ולכן כולם עצובים. אבל, מספרים גם על החלקים המחזקים. הוא היה גיבור, הוא ידע שזה מסוכן אבל הוא רצה לתרום, המשפחה שלו גאה בו והם יתמכו אחד בשני וכדומה.

 

אם מדובר באדם קרוב ומבוגר אז בהתאם מדברים על זה שהיו לו חיים מספקים, שהוא זכה לאריכות חיים, זה טבעו של עולם וכדומה.

 

בגילאי חמש-שש אופייני לעסוק במוות ולחשוש ממנו. עם התפתחות החשיבה וההבנה יש בדרך כלל גם עליה בחששות מהעתיד. הלוואי ולא נדע צער, אבל זה לא מציאותי אז אאחל, שנדע רק צער בריא שניתן לשאת אותו.

 

 

 

 

 

ציור
ציור | צילום: שאטרסטוק