הצילו, הילדים שלי מביכים אותי
הילדים של רוני לא מפסיקים לעשות לה בושות: קקי בגינה של גן שעשועים, צווחות בהצגה תרבותית, הורדת מכנסיים ותחתונים כשיש אנשים בבית... יש מישהו שלא מזדהה עם המצוקה שלה?
"אמא, תכיני קפה, אני רוצה פתי בר", צועק לי בן השלוש ורבע מהסלון ואני על סף התקף לב. "קפה? למי?" אני שואלת בתדהמה. "לי, הוא עונה בלי למצמץ, אני רוצה לטבול את הפתי בר". כאחרון פקידי ההסתדרות הבן הגדול שלי אוהב לטבול את הביסקוויט בקפה של ההורים שלו. טובל עד שהביסקוויט כמעט מתפרק בקפה ועושה בו שמות. "רק אל תבקש קפה כשאנחנו מחוץ לבית, טוב לולו?" אני מבקשת, על סף מתחננת. מה יחשבו עלינו?
אם נשים את עניין הקפה בצד, אני שמה לב שיש לא מעט דברים שהילדים שלי עושים שמביכים אותי. זה לא שהם משתטחים על רצפה בסופר וצורחים עד שהם מצטרדים, אבל יש להם את היכולת להתנהג איך שהם רוצים ולהגיד בקול (לגדול לפחות, הקטן סתם נוהם כמו גור של דב) גם את הדברים הכי מביכים. כמו גם, כמו שכבר כתבתי, להמציא דברים שבאמת, אין להם אחיזה במציאות.
כשזה קורה בבית, אני מגלגלת עיניים ומתמודדת. נגיד, כשהגדול יוצא מהשירותים ומסתובב בבית בלי תחתונים ומכנסיים, גם כשיש אורחים. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים ביקשתי שיתלבש בשירותים תוך תקווה שבגן, הוא מואיל בטובו להרים את התחתונים והמכנסיים ל פ נ י שהוא יוצא מהתא.
לעוד טורים של רוני מנדלמן:
מכירים את הבילוי אחר הצהריים בגינה? בגן השעשועים? איפה שהילדים הופכים לשואבי אבק מסוג הובר תעשייתי וגורסים כל סביב אכיל שיש בסביבה? אז אצלי הם גם טורחים לפזר את האוכל לידם והקטן טורח להרים את החטיף מהרצפה ולאכול. לפעמים הוא גם הולך ללקט אוכל מאנשים אחרים בגינה. רק בשבוע שעבר רצתי אליו כשראיתי שהוא חומס ענבים מקופסת אוכל בעיצוב מיני מאוס, שבאופן מוחלט אני יכולה להעיד שהיא לא שלנו. גם לא של מישהו מהמשפחה המורחבת.
בגינה גם, חשוב לציין, הגדול תמיד נזכר שיש לו פיפי וטורח לסמן עץ קרוב. ומה קורה כשיש לו קקי? אוהו, זה כבר מחייב הכרזה ש כ ל מי שנמצא באזור ישמע וברור ששירותים אין בנמצא. אני מוצאת את עצמי בפינה מוצלת, עם פעוט בן שנה וחודשיים מחזיק לי את היד ובשניה מחזיקה את הגדול באוויר שיעשה קקי. בדיוק בגלל זה אני לא שוכחת לקחת שקיות ניילון (כמה לא אקולוגי) ומגבונים, כדי לכסות ולאסוף את ההוכחות.
ואם כבר מבלים, מה קורה כשכבר הולכים לראות הצגה או לשעת סיפור וכל מה שמעניין את הילד זה ארטיק? בכניסה לאולם או לספריה, מנטרה בלתי נגמרת של, "אני לא רוצה הצגה אני רוצה ארטיק של בוב ספוג/מיניונים/סמי הכבאי!!", צפירות עולות ויורדות, דמעות בעיניים הכחולות ותחושת מבוכה בלב של האמא. מה ארטיק עכשיו? אנחנו בענייני חינוך!
אגב חינוך, מכירים את האמהות האלה שמספרות איך הילדים שלהם אוספים אחריהם את המשחקים והצעצועים כשהם מסיימים לשחק? שהם יודעים שהם רואים רק רבע שעה טלוויזיה ביום ויושבים יפה ליד השולחן כשהם אוכלים? אני לא מאלה.
אמא שלי היתה מתהפכת בקברה אם היתה רואה איזה נכדים חופשיים ומרדנים יצרתי. בסופי שבוע ובערבים הסלון שלנו נראה כאילו התפוצצה בו חנות צעצועים, אבל מהגדולות, מיכאל יכול לראות סרט באורך מלא של דיסני ואחרי זה עוד לבקש לראות פרק של צבי הנינג'ה (כמה אלימות, באמת!) ולעשות חיקויים שלהם תוך ריצה וקפיצה על הספה בסלון ואורי, הפשוט החמוד טורח ללכת עם חתיכות אוכל ברחבי הבית, למרוח על הבגד שלי ושלו וגם לפנק את הספה, הכורסה ולהטמין שאריות בספה הקטנה של מיכאל, ככה, שיהיה לעת צרה.
חברה קרובה כבר אמרה לי, שסך המבוכה שלי נמוך מדי, שדברים הגיוניים ומקובלים אצל ילדים לא אמורים להביך אותי, אני אמא שלהם. אני תמיד אומרת לה שזה שאני אמא שלהם, לא אומר שנפרדתי ממנגנון המבוכה שלי ושאם אורי בוחר למשוך לי את החולצה עם החזיה למטה, ככה שחצי מהחזה שלי בחוץ בפומביות מול עשרות אנשים, אני מעדיפה להיות נבוכה מלהודות שאולי הוא רעב, ואז אני גם יוצאת אמא מזניחה. כזו אני.