זכרונות הילדות של נועה ירון-דיין

"כשהייתי בכיתה ב' קיבלתי תפקיד יומי מאמא שלי: להביא את אחותי הקטנה מהגן כל יום בצהריים. יעל, חברתי הטובה שגרה קומה מעליי, הייתה השותפה שלי למשימה כי גם לה הייתה אחות באותו גן". זו היתה  משימה לא פשוטה בגיל הזה.

 

"כל יום בצהריים היינו יוצאות למסע, שהיום אני יודעת שאורכו לא היה יותר מ-500 מטרים בקו אווירי, אבל אז הוא נתפש בעינינו אתגר לא פשוט. לפעמים היה גשם, לפעמים חמסין, אבל הרגשנו שאנחנו סוף סוף פוגשות את קשיי החיים.

 

"באחד הימים, כשיצאנו עם אחיותינו מהגן, יעל הצביעה על הסוודר שלי והתחילה לצרוח בבהלה. הורדתי את ראשי, וראיתי שעל כיס החולצה עומד גמל שלמה ענקי ירוק ומסתכל עליי. התחלתי גם אני לצרוח וניערתי אותו. לצרחות שלי ושל יעל הצטרף בכיין המבוהל של אחיותינו, וארבעתנו רצנו הביתה כמו משוגעות, לא עצרנו לרגע. כנראה פחדנו שהוא ירדוף אחרינו.

 

"בזמן הריצה לא הפסקתי להרגיש שהגמל שלמה עדיין מסתכל עליי, שרגליו הארוכות רוצות להשיג אותי, ושהזרועות המפחידות שלו מאיימות לחנוק אותי. הרגשתי כמו בסרט אימה שבו אויב אכזרי ועל-טבעי מבקש להשמיד אותי. הגמל שלמה הקטן והבלתי מזיק הזה היה בעיניי חיית טרף צמאת דם שרוצה את הראש שלי לארוחת ערב.

 

"רק כשהגענו לחצר הבניין העזנו לעצור ולנשום. אני צחקתי ואמרתי 'ניצחנו אותו. ברחנו לו. ראיתן איזה ענקי הוא היה? ראיתן איזה עיניים? איזה שיניים? עוד רגע הוא היה אוכל אותי'. יעל התבוננה בי חיוורת, פיה היה פעור, והיא מלמלה משהו לא ברור. בסופו של דבר היא הרימה את ידה והצביעה שוב על הסוודר שלי. הורדתי את ראשי, וראיתי שעל צווארון החולצה ישב אותו גמל שלמה והביט בי בסקרנות.

 

"עד היום, אם תשאלו את הילדים שלי מאיזה חיה בלתי מזיקה בעליל אמא מפחדת פחד לא הגיוני, בלתי נשלט ובלתי מתפשר, הם יענו פה אחד במקהלה: 'גמל שלמה'".

 

 

התלוננת על כובד האחריות בפני אמך?

"לתפקיד האחראי שניתן לי נקשר עניין נוסף: הוריי התגרשו חצי שנה קודם, וכל עולמי השתנה. הרגשתי שמישהו בא עם מספריים גדולים וחתך את העולם שלי לשניים, בין אמא לאבא, בין לפני לאחרי, בין ילדות חסרת דאגות לבגרות מוקדמת שנכפתה עליי. היה לי קשה אבל ידעתי שלא רק לי קשה עכשיו, ושכולם עוברים שינויים, ולכן אין לי ברירה אלא לקחת אחריות. רציתי מאוד להתפנק, אבל לא רציתי להקשות על אמא שלי. הרגשתי שאני אתגבר על המצוקה, אבל היא - מי יודע אם תצליח. החלטתי לא להתבכיין. הרגשתי שאני חייבת לשמור על ההורים האלה שלא יודעים לשמור על עצמם, היה לי ברור שהם נתונים לאחריותי".

 

התבגרת מהר, אולי מהר מדי?

"זו אכן הייתה התבגרות מזורזת. הרבה ילדים עוברים לפעמים תקופות כאלה בחיים, שבהן האדמה רועדת. הכל זז. כלום לא ברור. שאלות קשות נשאלות, ותשובות טובות לא באות בקלות. היום אני יודעת שהגזמתי בכובד האחריות שדמיינתי שרובצת על כתפיי. הרי ילדה בת שבע לא צריכה להרגיש שהיא הכי מבוגרת והכי חזקה והכי עמידה בסביבתה. לילדה בת שבע מותר גם להתפרק ולבכות ולבעוט.

 

"בעקבות התקופה הזאת הפכתי להיות חזקה יותר. למדתי על בשרי שדווקא הבורות החשוכים הם המעצבים הטובים ביותר של אישיותך - אם אתה יודע לא לשקוע לתוכם ברחמים עצמיים".

 

"כשנולדתי אמא שלי טענה בתוקף שאני התינוקת הכי יפה בעולם. היא הסתובבה בין העריסות בבית החולים ולא הפסיקה למלמל, 'שלי הכי יפה מכולם'. כשאבא שלי העיר לה שכל האמהות בעולם חושבות שהתינוק שלהן הכי יפה בעולם, היא שאלה בפליאה: 'מה, גם האמהות של כל המכוערים האלה"'?

 

 

"יום הולדת ארבע בגן. מאחוריי אמא שלי ואחותי הקטנה גליה, שהייתה אז בקושי בת שנתיים. אני זוכרת את ההתרגשות וגם את החרדה מלהיות במרכז (שעברה לי עם השנים...). יום הולדת בגן בהחלט הופך אותך לילדה הכי חשובה לרגע אחד או שניים, וזה בו זמנית נעים ולא נעים".

 

"אני בחצר של גן אורה בתל אביב, במסיבת שבועות. שמלה לבנה, זר על הראש, וביכורים בטנא. לפי המבט אפשר לשער שכבר אז הבנתי דבר או שניים, מה שאי אפשר להגיד על הילד שעומד מאחוריי עם הפרח על המצח...".

 

"אני בת 14, כבר מרגישה גדולה - שלא לומר זקנה. אני יושבת בלילות ליד שולחן האוכל במטבח עם אורות מעומעמים ומחברת, וכותבת את כל מה שעובר עליי מבפנים. נערה דרמטית וקצת עצובה, כותבת וכותבת וכותבת ומרגישה גיבורה של ספר עתיק שעתידים לקרות לה דברים גדולים".

 

***נועה ירון דיין, סופרת, מרצה ועיתונאית. בעלת תשובה, חסידת ברסלב ואמא לשבעה ילדים. ספרה הראשון, "מקימי", נהפך לרב-מכר ועובד לסדרת טלוויזיה. ספרה השני, "שירה גאולה", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד