מה זה ביבליותרפיה?

"יש לכן המלצות לספרי ילדים שמטפלים בפחדים של ילדים?", שאלה אמא מוטרדת בגינה השכונתית את האמהות האחרות.

 

"בטח", ענתה לה חברתה לספסל, "בכל מה שקשור לפחדים, אני יכולה לתת רשימה ארוכה של ספרים שעזרו לי לטפל בפחדים של הילדים שלי, למשל מהחושך וממפלצות. מדובר בספרים שההוצאות כתבו במפורש שהם תרפויטיים, שהם ביבליותרפיה".

 

כשאני מספרת על השיחה הזאת לד"ר שלומית ברסלר - ראש התוכנית לתואר שני בביבליותרפיה במכללת סמינר הקיבוצים; מורה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה; מטפלת, מדריכה ומנחת קבוצות בתחום - היא ממהרת "לעשות סדר" במה שלדבריה הוא טעות נפוצה בקרב הורים, אנשי חינוך והוצאות ספרים. "הורים צריכים ללא ספק ללוות את ילדם בשלבי ההתפתחות שלו", היא אומרת, "והם אכן יכולים לעשות זאת עם תיווך של ספרים המתאימים לאותם שלבים - אבל זו לא ביבליותרפיה, זו רק הקראת סיפור לילד, שזה כמובן נפלא אבל לא בעל ערך טיפולי".

 

מהי ההגדרה של ביבליותרפיה?

"'ביבליו', ביוונית פירושו ספר או ספרים. 'תרפיה' היא טיפול בבעיה רפואית. ביבליותרפיה היא אחת מענפי הטיפול ביצירה והבעה, שמשתמשת באמנות המילה כדי ליצור מרחב טיפולי, דיאלוג טיפולי. מדובר במקצוע שבו, נוסף על המטפל והמטופל, יש גורם שלישי בחדר הטיפולים והוא: קריאה וכתיבה. אלה שני הבסיסים החיוניים של המקצוע, והם אלה שמאפשרים להעלות תכנים וליצור תהליכים.

 

"כשהורה מזהה אצל ילדו קושי בהתמודדות עם נושאים מסוימים, למשל, בדידות, כעסים, פחד, יחסים עם אחים, מוות או שינה, הוא פונה פעמים רבות לספרות הילדים העוסקת בנושאים הללו, מתוך כוונה לדבר עם ילדו על המסופר וליצור עמו דיאלוג בנוגע לקושי שהתגלה (כמובן, בלי להכריח אותו לדבר). לספרות יש מקום חשוב בהתפתחות של הילד, משום שהיא יכולה לעסוק בכל נושא והיא מלמדת על החיים.

 

"אבל אם הילד סובל למשל מעיכוב התפתחותי או קושי רגשי (בינו לבין עצמו או בינו ובין הסביבה), או כשההורה מרגיש שהוא אינו יכול  להתמודד עם הקושי של ילדו - צריך לעלות מדרגה ולעבור למצב שבו הספרות אינה רק כלי מתווך לחיים אלא כלי טיפולי. ואת זה יכול לעשות רק איש מקצוע שהוכשר בביבליותרפיה".

 

ד"ר ברסלר הגיעה ללימודי ביבליותרפיה אחרי שסיימה לימודי תואר ראשון בתיאטרון וספרות. "נמשכתי לתחום הטיפולי", היא אומרת, "ובשנות השמונים נפתחה תוכנית ראשונה בארץ ללימודי ביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, ונרשמתי אליה. עד 2007 זו הייתה תוכנית הלימודים היחידה בארץ שעסקה בתחום זה, ורק יותר מאוחר השקתי תוכנית דומה בסמינר הקיבוצים.

 

"טיפולים באמנויות, לרבות ביבליותרפיה, מתאימים בכל מקום שבו גם מתאים טיפול נפשי קלאסי, אלא שהאמנות מוסיפה דברים שלא היו נוצרים בלעדיה. ייתכן שאנשים כבר התעייפו מהטיפול המסורתי ולכן פונים לטיפול באמצעות אמנות לסוגיה. לביבליותרפיה מגיעים הרבה מטופלים המאמינים בכוח הריפוי של המילה, ולכן טווח הגילים של המטופלים בשיטה זו רחב".

 

ביבליותרפיה בגיל הרך

 

מהו הגיל ההתחלתי לטיפול ביבליותרפי?

"מגיל שלוש כבר אפשר להתחיל טיפול כזה, בלוויית ההורה".

 

ציינת שקריאה וכתיבה הן הבסיס של הביבליותרפיה. אם כך, כיצד אפשר לטפל באמצעות שיטה זו בגיל שלוש?

"אפשר להתייחס לטקסט באופנים שונים. לנכד שלי, שיהיה בקרוב בן שנה, אני מקריאה סיפורים כבר מהיותו בן כמה חודשים בלבד. הספר במקרה כזה הוא חפץ שבאמצעותו אפשר ליצור אינטימיות עם הילד. הסיטואציה שבה אני מקריאה סיפור לילד שאין לו עדיין הבנה קוגניטיבית היא שחזור של סיטואציה הורית אינטימית ראשונית.

 

"בגיל הרך, כשהילד כבר מבין רצף ומבין סיפור, הביבליותרפיה מאפשרת למטפל לבחון את תגובות הילד למסופר, להסיק מהן מסקנות ולהעביר לילד מסרים".

 

מהו אופי הטיפול בגיל הרך?

"בכל סיפור יש פערים, והטיפול באמצעות הסיפור מזמין את הילד להוסיף את הדברים שלו לסיפור, למלא את הפערים בכוחות עצמו. באופן הזה המטפל מקבל נתונים לצורך אבחון הילד בלי שהילד ירגיש מאוים. מדובר ביתרון גדול, משום שהאבחון מתקבל באופן עקיף, באמצעות הביטוי המילולי הקונקרטי של הילד".

 

ליאור גרנות היא ביבליותרפיסטית בעלת מ"א בביבליותרפיה; מטפלת ומרצה לביבליותרפיה, המלמדת את המקצוע כשיטת התערבות בטיפול עבור מטפלים (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) ביחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת בן גוריון, וכותבת דוקטורט בנושא "כיצד מרפאת הביבליותרפיה", בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן. לדבריה, "בגיל הרך טיפול בביבליותרפיה אינו כולל בהכרח רק טקסט כתוב אלא הוא יכול לכלול גם את הסיפור שמסופר על ידי המטפל בעל-פה. בטיפול בילדים צעירים שעדיין לא קוראים העבודה היא באמצעות משחק סימבולי ובאמצעות התייחסות לדמויות ולעלילה הנטווית במשחק. המטפל יכול גם לקרוא לילד סיפור ולקיים עמו שיח באמצעות הסיפור.

 

"המשחק הסימבולי נעשה באמצעות בובות, דמויות של חיות וכו', שבתוכו הילד ממציא סיפור. הסיפור יכול להיות סיפור מתמשך - ישנם טיפולים שבהם במשך כל חודשי הטיפול מסופר אותו סיפור בעודו מתפתח; או כמה סיפורים נפרדים. במקרים שבהם אני רואה שהילד מדבר את עולמו הרגשי באמצעות סיפור ומשחק שהוא עצמו ממציא - אני מעדיפה לרוב לתת לו את האפשרות לעשות זאת על פני הבאת טקסט חיצוני לטיפול. בטיפול בילדים אני לא מתאימה את הטקסט לפי מגדר, ואני יכולה לבחור לילד סיפור על ילדה ולהיפך".

 

ד"ר ברסלר אומרת כי למטופלים בגיל הרך היא גם מציעה טיפול ששמו ארגז החול: "בטיפול באמצעות ארגז חול הילד משחק עם מיניאטורות של בובות או חפצים, וכשהוא משחק איתם הוא בעצם מספר את הסיפור שלו, ומשליך לתוך המשחק את החוויות שלו. הוא למשל יכול ליצור בית עם דמויות של משפחה ולתת להן תפקידים, ואני מסיקה מכך על עולמו של הילד ועל קשייו.

 

"אני מתבוננת בילד ונותנת לגיטימציה למשחק להתרחש, אני מספקת מרחב והקשבה לסיפור שלו. מאחר שבגיל הזה אין לילד אוצר מילים גדול, אני למעשה 'קוראת' את הסיפור האישי שלו".

 

מהן לרוב הסיבות שבעטיין ילדים בגיל הרך מגיעים לטיפול ביבליותרפי?

גרנות: "סיבות אפשריות הן קשיים בנושא של גבולות אצל הורים וילדים, קשיי עצמאות של הילד, קשיים בנפרדות, חרדות, קשיי השתלבות בגן ועוד".

 

ד"ר ברסלר: "בגיל הצעיר ישנם מדדים רגשיים וחברתיים שיכולים להדליק אור אדום אצל הורים בנוגע לילדם. הם שמים לב שהילד חווה קשיים שלא מאפיינים את הממוצע של הגיל הזה, ושהוא אינו משיג את המטרות של השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. יש ספקטרום רחב של תופעות שגורמות להורים להסיק שילדם זקוק להתייחסות מיוחדת, למשל חרדה, בעיה בתפקוד חברתי, הסתגרות, אלימות, הימנעות ממשחק, מגבלה שפתית, מגבלה רגשית (אין הבדלים בהבעות רגש). רוב הפניות אליי נובעות מחשש ההורה שיש לילדו בעיה בהתפתחות".

 

 

מעורבות ההורים בטיפול

האם הורה לילד בגיל הרך מעורב בטיפול הביבליותרפי?

ד"ר ברסלר: "בגיל הרך מדובר בטיפול דיאדי - פעילות משותפת של ההורה והילד: ההורה נוכח בחדר ועושה פעילות מסוימת עם ילדו, בעוד אני מתבוננת ונותנת למשחק להתרחש באין מפריע. זה יכול להיות משחק משותף בארגז החול, הם יכולים לחבר יחד סיפור, לצייר יחד סיפור, ההורה יכול להקריא סיפור. כך אפשר לשים לב למאפייני הקשר ביניהם, לבדוק למשל מי נותן מרחב למי; אם ההורה דומיננטי ומכתיב את הסיפור לילדו; אם הוא מחבק את הילד; אם יש לו סבלנות. אני מקשיבה גם לאופן הקראת הסיפור: האם ההורה בודק איך הילד מגיב לסיפור? האם הוא נותן לו זמן לעכל אותו?

למשל, כאשר הטיפול עוסק בפחדים של הילד באמצעות ספר העוסק בפחד מסוים, אני בודקת אם ההורה נותן לילד לבטא את הפחד, או שאולי הוא מבטל את הפחד של הילד, או שהוא בכלל לא מבין מדוע ילדו פוחד.

 

"הפעילות משקפת את מה שקורה בביתם, ולכן הטיפול הדיאדי מטפל בקשר שבין ההורה לילד. אחרי הפעילות אני נפגשת עם ההורה ומבהירה לו את הסיטואציה שבה חזיתי, ומדריכה אותו. פעמים רבות הוא לומד דברים על ילדו שלא הכיר קודם".

 

לדברי גרנות, "בטיפול הדיאדי ההורה הוא שותף פעיל. מתקיים בו משחק משותף של ההורה והילד, שיכול לכלול גם משחק סימבולי, כאשר המטפל מהדהד את הקולות של ההורה והילד ועושה התערבויות טיפוליות סביב ה'כאן' וה'עכשיו' שעולה בטיפול. בפגישת ההדרכה עם ההורה, המטפל  וההורה מתבוננים בטיפול הדיאדי, מבינים את התנהגות הילד וההורה ומעבדים אותה. בפגישה הזאת תיתכן גם עבודה באמצעות כתיבה ושילוב של טקסטים ספרותיים".

 

מלבד הטיפול בקושי ספציפי, מה מעניק הטיפול הביבליותרפי לילד?

"השילוב בין ספרות לטיפול הוא טבעי בעיניי", אומרת גרנות. "לספרות יש יכולת נפלאה לשמש לנפש מבט, חלון וראי. היא מאפשרת לנו להזדהות עם דמויות בסיפור ובכך לעבד ולהבין תהליכים נפשיים שעוברים עלינו. בטיפול נוצר מפגש בין הטקסט לרבדיה העמוקים של הנפש. הטיפול בביבליותרפיה מאפשר למטופל, בכל גיל, לדבר על עצמו באופן עקיף באמצעות הטקסט: על ידי דיבור בשם דמות בסיפור או אל דמות בסיפור.

 

"הטקסט יכול להכיל בתוכו מגוון מצבים ורגשות סותרים בו זמנית, המאפשרים לילד מרחב להתבוננות עצמית, לגדילה, לדמיון וליצירתיות. המרחב הזה מקנה לקורא את תחושת הביטחון בשל היות הטקסט לא ישיר מדי, לא מדבר ישירות עליו, ולכן מאפשר לו לבחור את מידת הקרבה הרצויה לו מהטקסט".

 

"הטיפול הביבליותרפי מבהיר להורה ולילד שכל רגש הוא לגיטימי", אומרת ד"ר ברסלר. "באמצעות הספרות הילד מבין את עצמו ואת האחרים. בגיל צעיר ספרות היא סוג של לימוד על החיים, יש בה ממד של הכנה לחיים. היא עוזרת להבין סיטואציות עכשוויות וגם עתידיות. הסיפור מרחיב את מנעד החיים של הילד באמצעות תיאור גיבורים ותקופות זמן שונות".

 

טיפול בילדים ונוער

 

מהו אופיו של הטיפול הביבליותרפי בגיל מבוגר יותר?

"בגיל שבע בערך, כשהילד כבר למד לכתוב, יש כמה אפשרויות", אומרת ד"ר ברסלר. "למשל שההורה והילד יצרו סיפור משותף, או שנספר סיפור עד נקודה מסוימת, שהיא לרוב נקודת מפנה בעלילה, ואז אבקש מההורה והילד לכתוב בנפרד את סוף הסיפור כראות עיניהם. כשהם קוראים את שכתבו, או מספרים על הסיום שבו בחרו, או אפילו ממחיזים אותו - אני מתרשמת מהדינמיקה שנוצרת ביניהם.

למשל, הם יכולים להציג יחד את סוף הסיפור שנבחר על ידי הילד, כשהילד הוא הבמאי הנותן תפקידים לעצמו, לי ולהורה. באופן הזה הוא מחזיר לעצמו שליטה, והמטרה שלי היא להראות לו שכל מה שהוא מרגיש וכתב לגיטימי. גירויים נוספים שאני משתמשת בהם בטיפול הם חפצים, קלפי תמונות וז'ורנלים צבעוניים, שאפשר לגזור וליצור קולאז' שמספר סיפור.

 

"בגיל הזה אני בדרך כלל מבקשת מההורה והילד לא לספר סיפור על עצמם אלא על ילד והורה אחרים. ההרחקה של הסיפור מהם מאפשרת לילד להכניס את התכנים לדמות דמיונית, ובכך ליצור מקום מוגן שמאפשר ביטוי. כאילו הוא אומר לעצמו 'זה אני וגם לא אני'. הוא מעז לעשות ולומר דברים שהוא לא היה מעז לומר ולעשות בחייו האמיתיים, ובכך מתאפשר הממד התרפויטי של הטיפול. הכפילות הזאת מפגישה אותו באופן מוחלש בנושאים מאתגרים, מלחיצים וכו'.  מעשיות ואגדות מאוד מתאימות בשלב הזה מפני שהן מציגות הבחנה בין טוב לרע, התמודדות של גיבור, סוף טוב. בשיחת ההדרכה עם ההורה אסביר לו על הבחירות שעשה ילדו בסיפור (או בסיום) שהמציא.

 

מאיזה גיל ההורה אינו נוכח בטיפול?

"מגיל שמונה-תשע בערך הטיפול נעשה ללא נוכחות הורה".

 

כיצד אפשר לשלב את הטיפול הביבליותרפי בגיל ההתבגרות?

"בגיל ההתבגרות - חטיבת ביניים ותיכון - הקשיים פעמים רבות קשורים בנושאים חברתיים", אומרת גרנות. "במציאת מקום בחברה, בתפקיד שאני לוקח בקבוצה, בשייכות, לחץ חברתי, התנסויות בעולם וגיבוש זהות. עם בני נוער אני אוהבת לעבוד עם שירים מולחנים שהם אוהבים וחשים קרבה אליהם, ואני מאפשרת להם לכתוב בעצמם. לדוגמה, בעבודה עם נערות בנושא של כוחות, העצמה ושאיפות לעתיד בחרתי שירים העוסקים בנושא, למשל 'בגלל הרוח' של שלומי שבת, 'מחכֶּה' של ריטה ו'עוד יהיה לי' של רחל שפירא. ביקשתי מהן לסמן שורות שמדברות אליהן ולהמשיך אותן בכתיבה, ובאופן הזה כל נערה התחברה לחלומותיה ושאיפותיה ודיברה עליהם".

 

"בגילים האלה", מוסיפה ד"ר ברסלר, "המטרה היא לא רק להיות יצירתי (למשל באמצעות כתיבת המשך לסיפור) אלא גם לעבד תכנים רגשיים. לפעמים הילדים עצמם בוחרים את היצירה שבה ירצו לעסוק בטיפול, ולעתים גם עוסקים בה במשך כמה מפגשים. למשל, הייתה לי מטופלת מכיתה ח' שסבלה מבעיה חברתית, ובעטיה חשה בדידות. היא בחרה את ספרה של נאוה מקמל עתיר, 'שקופה', שבכל פגישה קראנו רק פרק אחד שלו או אפילו חלק מפרק, ואז עצרנו לשוחח על ההתרחשויות בו, שהיו כמובן רלבנטיות לחייה. הרי הבחירה בספר כבר מלמדת על המטופל והקושי שהוא חווה".

 

האם יש הבדל בגיל הזה בין בנים לבנות?

"קל יותר להביא בנות לטיפול ביבליותרפי משום שהשפה הרגשית יותר טבעית להן, הן כותבות יומנים ונוטות יותר לשתף פעולה", אומרת ד"ר ברסלר. "בנים מתקשים יותר לבטא את עולמם הרגשי. עם זאת, כשהם מגיעים לטיפול ומצליחים לתת אמון - הטיפול בהם יהיה מוצלח באותה מידה. הספרים שלרוב נבחרים על ידיהם הם 'הסיפור שלא נגמר' וסדרת ספרי 'הארי פוטר'".

 

"אני לא יכולה להצביע על הבדלים בין בנים לבנות מבחינת הפנייה לטיפול בביבליותרפיה", אומרת גרנות. "את הבחירה שלי בטקסטים אני מתאימה לתכנים הרגשיים שבהם עסוקים הנער או הנערה, בלי קשר למגדר, אלא אם כן עולה נושא רגשי שקשור בו".

 

הוצאות ספרים נוהגות פעמים רבות לשווק ספרי ילדים העוסקים ברגשות כבעלי ערך ביבליותרפי

"ספרים מגויסים, שנכתבו עבור מטרה חינוכית/טיפולית מסוימת", אומרת גרנות, "מחמיצים את המטרה הטיפולית. פעמים רבות אלו ספרים דידקטיים שעלילתם היא רק מעטפת לקושי הרגשי. הספרים האלה מובילים את הקורא אל המטרה ה'רצויה' באופן שנראה לא פעם כפתרון קסם מודבק, למשל דמות של ילד שנוהג באלימות ופתאום מבין שאלימות זה רע ומפסיק להרביץ, או דמות של ילד שלא נענה לגבולות הסביבה ועושה כרצונו, עד שלפתע פתאום הוא הופך לילד מְרצה וצייתן. פתרונות הקסם הללו אינם אפשריים במציאות והם חוטאים למורכבות הרגשית שמובילה להתנהגות זו או אחרת. הם חד-ממדיים ולא מכבדים את אופן התפתחותם של תהליכים רגשיים. ספרים מתאימים הם אלה המאפשרים קיומם של מגוון רגשות בתוכם בה בעת, וגם כשיש בהם שינוי והתפתחות - אלה אינם מוחלטים אלא מותירים מקום להיותם לא מושלמים. בכך הם מחזקים את האמינות שלהם ולא מעוררים פער בלתי נסבל בין חוויית הקורא לחוויית הדמות בסיפור.

 

לדוגמה, הספר 'לאן הולכות הדאגות בלילות' מאת אנתוני בראון. לאחר שאיליי מספר את דאגותיו לבובות הדאגה, ומכין להן בובות דאגה, המספר אומר: ש'מאז והלאה איליי כבר כמעט בכלל לא דאג'. המילה 'כמעט' היא בעלת חשיבות גדולה משום שהיא אומרת לנו שהדאגות לא נעלמות כבמטה קסם. לעתים הן יכולות להמשיך לפקוד את אילי, בדיוק כפי שהן יכולות לשוב לפקוד את הקורא. יש בכך מתן כבוד לקורא ולתהליך הרגשי שהוא עובר. הספר לא מציב לו רף בלתי הגיוני כמו למשל לא לדאוג יותר מעתה ועד עולם".