מה לא מספרים לנו על גידול ילדים?
ספר חדש מאת ד"ר דריה מעוז ודבש ניב חושף את הטאבו הגדול שהורים רבים חוששים לדבר עליו – לא תמיד ילדים זה שמחה והורים לא תמיד אוהבים את פרי אהבתם. לעתים מקנאים בו, מאוכזבים ממנו, חשים זרות כלפיו, מתוסכלים ממנו. רגשות לא פשוטים שלפעמים קשה אפילו להודות בקיומם
הורות ללא מסכות - מה שלא מספרים לנו על גידול ילדים
מאת ד"ר דריה מעוז ודבש ניב. הוצאה: מטר
כותרת המשנה של ספרה המרתק של הסוציולוגית והאנתרופולוגית דריה מעוז משכה את תשומת לבי. האם בעידן המידע הרב והזמין באינטרנט - שבו שום דבר לא נחשב קדוש וכל דבר נגלה לעינינו עם הקשה קלילה על המקלדת - עדיין נותרו תחומים מוסתרים מעין כל, כאלה שלא מספרים לנו עליהם? ואם כך הדבר - מה הסיבה להימצאותם בחשכה, האם הוסתרו במודע או בגלל חוסר ידיעה?
עיון בספר (כ-450 עמודים) מגלה כי ההנחה שעומדת בבסיסו היא קיומו המובהק של קשר שתיקה האופף את הרגשות המעורבים, אך הטבעיים, שמתעוררים אצל הורים כלפי ילדיהם. מאות הורים רואיינו למחקר שעליו מושתת הספר, ובהם אבות, אמהות, דתיים, חילוניים, צעירים ומבוגרים, העובדים במגוון מקצועות ונמצאים במערכות משפחתיות שונות כיאה לזמנים המודרניים. מהשיחות איתם עולה מכנה משותף: הקושי להתמודד עם הצדדים הנוחים פחות של ההורות, המאכזבים, המתסכלים והאמביוולנטיים, וליתר דיוק - עם הרגשות הלא חיוביים שהם חשים כלפי צאצאיהם.
המחקר של מעוז העניק לרובם, בפעם הראשונה, לגיטימציה לשחוט פרה קדושה מרכזית בהורות: הורים לא תמיד אוהבים את פרי אהבתם, לעתים מקנאים בו, מאוכזבים ממנו, חשים זרות כלפיו, מתוסכלים ממנו, תחרותיים כלפיו, מעדיפים ילד אחד על אחיו. האם אלה רגשות שקל לדבר עליהם? ממש לא, לפעמים קשה אפילו להודות בקיומם. האם רוצים לדבר עליהם? לא כל כך, ולו בשל החשש שהם יובילו לתיוג שלילי של ההורה, שהרי נאמר לנו זה עידן ועידנים, ילדים הם שמחה.
אז זהו, שלא. ילדים הם לא רק שמחה, הם לא בהכרח מתכון מידי לאושר, והקו המחבר בין הורות לתחושות סיפוק ואושר הוא לפעמים מזוגזג. אז לאן לרוב אנו מוליכים את הרגשות האמביוולנטיים שיש לנו כלפי ילדינו? לתוכנו פנימה, אל חדריו האפלים של הלב. על השתיקה הזאת ספרה המרשים של מעוז קורא תיגר, ושם לו למטרה לקרוע מעל פני ההורים את המסכה המאושרת, המסופקת והמושלמת שהם לעתים עוטים על עצמם.
מה היה הטריגר לכתיבת ספר על נושאים מודחקים, על טבואים, בהורות? אני שואלת את ד"ר מעוז, מרצה בכירה במכללה אקדמית הדסה. "הטריגר הוא כמובן אישי", היא עונה, "כמו אצל כל סופר וחוקר. כשהתחלתי במחקר הייתי ממש אחרי לידת בני השני, אוריין. בני הבכור, איל, היה אז בן שלוש וחצי. בספרי הקודם עסקתי בזוגיות ("זוגיות: מדריך למשתמש") כדי לשפר את היכולות שלי בתחום, ואת הספר הזה התחלתי כדי לדעת לקראת מה אני הולכת כאמא, אילו רגשות עשויים לעלות אצלי, איך להתמודד איתם באופן הטוב ביותר, ובעצם - איך להיות אמא טובה. קראתי עשרות ספרים כשהפכתי להורה, ולא מצאתי את התשובות שחיפשתי, וזו אחת הסיבות שיצאתי למסע הארוך הזה של כתיבת הספר, שנמשך חמש שנים".
האם הסרת המסכה של ההורה המושלם היא כורח? מה רע במנגנון ההגנה שהיא מספקת להורה?
"הקשיים והרגשות המורכבים שההורה חווה לא ייעלמו מאליהם. הם לבטח יתפרצו בכל מיני דרכים, לאו דווקא חיוביות, ולכן צריך לתעל אותם באופן אחר. הוצאתם לאור, דיבור עליהם במסגרות אישיות או מקצועיות, הם דברים חיוביים. אם לא נעשה זאת, נפעל מול ילדינו מתוך רגשות אשמה, ייסורי מצפון, כעס, שנאה עצמית ותחושה של כישלון כהורה - וכל אלה הם רעה חולה בהורות.
בספר אני נוגעת בדברים שעדיין לא מדברים עליהם למרות הפתיחות לכאורה. אני משלבת בו תובנות ממאות מחקרים בארץ ובעולם כדי לעשות סדר בדברים ולדעת מה נפוץ, מה נורמלי, מתי זה שונה, מיוחד, מדאיג, או דורש טיפול".
אמפתיה, כאב, חמלה והזדהות הם חלק מהרגשות שחוויתי בזמן הקריאה
"מטרת הספר שלי היא להעניק נחמה. הראיונות שבו מאפשרים להורים להבין שהם לא מטורפים כשהם חשים רגשות אסורים מסוימים כלפי ילדיהם, ואני מעניקה גם כלים להתמודדות איתם. מספיק עם רגשות האשמה, אנחנו בסדר למרות שאנחנו לא מושלמים".