שאלה של דעה: האם הורים צריכים להשפיע על ילדיהם?

ימין ושמאל, ארץ ישראל השלמה, השטחים, הכיבוש - אין שום מפגש משפחתי או חברתי שהפוליטיקה לא עולה בו לדיון. דני עמית, הפסיכולוג שלנו, ילדים צריכים לאמץ עמדות פוליטיות ב"דנ"א", כלומר לקבל אותן מהבית, או עדיף שיפתחו מודעות פוליטית עצמאית?

חשוב שההורים יביעו את עמדתם על הדברים שקורים ברומו של עולם ויסמנו לילד מהי דרכם. עם זאת, חשוב שהילדים יבינו שזו עמדת ההורים ויש גם עמדות אחרות לחלוטין. כבר בגיל הצעיר חשוב שיפנימו את עקרון הסובייקטיביות, שיש נקודות מבט שונות על העולם. הילד יקבל את ההכוונה שלנו ויחליט בעצמו אם הולך בדרכנו או מעדיף אחרת. בגיל ההתבגרות ילדים מרבים לשאול את דעתם של הוריהם בנושאים שונים: החל ב"האם הבגד הזה מתאים לי?" ועד "מה כדאי לי לעשות בנושאים מהותיים וכבדי משקל?" ומיד אחרי ששמעו את דעתנו, הם מביעים מורת רוח ומגיבים בביטול למה שהצענו. ואז שוב - שואלים לדעתנו ומבטלים אותה. גם אם הדבר עלול להיות מעליב, זיכרו שמדובר בתהליך חשוב שבו הילד נעזר בעמדה שלנו כנקודת מוצא ובסיס. לאימוץ ולשלילה.

 

הכוונה הורית מסודרת ואמירות ברורות תורמות לילדים. זה נכון גם בנושאים פוליטיים, גם אם אין הסכמה. מטבע הדברים לקו הפוליטי בבית יש השפעה מכרעת על מרבית הילדים. גם אם אנו לא מודעים לכך, הרבה מהדעות שלנו מתיישרות לפי המחנה אליו אנו משתייכים. לפיכך, אם היחסים בבית טובים, ניתן להניח שהילדים יושפעו רבות מהלך הרוח בבית. כשהיחסים טובים התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

 

ואם בכל זאת אין הסכמה, איך לשמור על אוירה טובה בבית, על ארוחה משפחתית נעימה למרות ההתנגדויות, ולהימנע מוויכוחים מרים ומטונים צורמים?

גם אם יש חילוקי דעות, אין מה לחשוש מהם. להיפך, כדאי להסתכל על הדיון כ"חילופי דעות" במשפחה, ולראות את הדיונים והוויכוחים ככאלה שמחדדים את המחשבה, ומכינים את הילד לוויכוחים שבחוץ.

 

ואל תטעו, ממילא ברוב הבתים לא אנו שקובעים מדיניות ומקבלים החלטות, ולכן אין טעם בהתלהמות וסערת רגשות. גם אם לא מסכימים, בסופו של יום, זה בסך הכל שיח ביתי.

 

חשוב שילדים ילמדו שלאנשים שונים יש דעות שונות, ומה שחשוב זו היכולת לגשר על הפערים, לכבד את השונות ואת האחר.

 

 

הגיוס לצה"ל - מה יעשה אבא יוצא סיירת שחולם שבנו ילך בעקבותיו, אבל הוא רוצה להיות ג'ובניק? היום יותר מתמיד רווחת התחושה שהגיוס הוא לא באמת חובה ואפשר לחמוק ממנו בקלות רבה. מה עושים אם הילד בכלל לא רוצה לשרת בצה"ל?

השירות הצבאי הוא חלק מהצביון הישראלי והוא מסמל את החיבור למדינה, את הנכונות לתרום אבל גם מקור לבניית הדימוי העצמי ("מה עשית בצבא?"). בארץ השירות בתפקיד משמעותי מהווה גורם להערכה, לגאווה (כדוגמת הביטוי "הטובים לטייס") ועשוי לפתוח דלתות בעתיד (בדיוק כמו בגרות או פסיכומטרי גבוהים).

אי אפשר להתעלם גם מרגשות ההורים שרוצים שהילדים ישמרו את המורשת, או אפילו ישדרגו אותה. ניתן להבין את הקושי של לוחם הסיירת או הטייס שמתמודד עם בנו שמתנגד לשרות צבאי. חשוב שההורה יביע את עמדתו האישית וגם את רגשותיו, אך במקביל יאפשר לילד להביע את דעתו. הורה יכול לומר "קשה לי לשמוע שאתה לא מעוניין לשרת. אני קיוויתי שתעשה תפקיד משמעותי, זה היה מסב לי גאווה, ואני משוכנע שגם אתה תרוויח מכך, אך אכבד את החלטתך".

 

לא פחות חשוב לשמוע ממנו מה עומד מאחורי ההתנגדות לשירות. לעתים קרובות הצהרות כלליות על בזבוז זמן בצבא, או פציפיזם, בעצם מכסות על חששות או חרדות מהשירות.

כדאי להיות מודעים לכך שהשירות הצבאי מסמל עבור ילדים רבים התמודדות לא פשוטה - מקשיי הסתגלות, ריחוק מהבית ומהסביבה הקרובה, ועד סכנת חיים.

 

ההתנגדות לשירות יכולה לבטא תחושה של חוסר שייכות חברתית, שמקבלת ביטוי בסירוב לתרום לחברה. כדאי לשאול את הילדים שאלות ישירות בנושא: "חוץ מבזבוז הזמן, האם יש דברים שכחייל היו מרתיעים אותך? מה התחושה הכללית שלך ביחס לחיים בארץ?" וכדומה.

 

אם באמת מדובר רק בתחושה של "פראייר" ובזבוז של השנים היפות שלו - יש מקום לדבר על שירות ללא תמורה. החיילים למעשה עובדים לאורך זמן וללא תמורה כספית משמעותית. זה מנוגד לערכים שמאפיינים את החברה בת ימינו ומעסיקים את הצעירים - חומריות ועושר כערך. זו ההזדמנות לדבר על ערך התרומה, על הסיפוק שבתרומה ועל העובדה שלא כל דבר חייב להיות מתורגם לשכר כספי או מיידי ולהדגיש שוב שבחברה הישראלית לשירות הצבאי עשויה להיות השפעה על ההתבגרות, על קשריי החברתיים וללא ספק, יתרון בקורות החיים.

 

 

ואי אפשר בלי פרשת אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. הסיפור לא יורד מהכותרות והוא שיחת היום כבר זמן רב, כמעט בכל בית בישראל. איך מסבירים סיטואציה כל כך טעונה ומורכבת?

מדובר כמובן בסוגיה מורכבת שמלמדת על המצב המסובך של לחימה יומיומית, שהופכת את הקרב לאירוע הקרוב לחיים של כולנו. כדאי שגם נושא זה יהפוך לשיחה גלויה בבית, והילדים יהיו מעורבים בהתאם לגילם. מעבר לשיחה על עקרונות של אתיקה ומוסר, זו ההזדמנות לדבר גם על שליטה ברגשות ועל סערת הקרב. על הכוח שניתן לחיילים צעירים (שהיו עד לא מזמן תלמידי תיכון) האוחזים בנשק, ובמקביל לדבר על האחריות, על ההבדלים בין הגנה עצמית לתוקפנות. בהחלט יש כאן הזדמנות לדבר על מורכבות החיים פה, על המציאות הלא פשוטה והחדשות שמגיעות לכל סלון ואי אפשר להתעלם מהן. תפקיד ההורה להכין את ילדו לחיים שמחוץ לבית, ושיחה על "המצב", על מה שקורה, תהווה שיעור לחיים ועליהם.

 

לסיכום:  אחד הכלים החינוכיים הוא השיתוף. כשהורים מביעים את דעתם ומנהלים שיח פתוח על מה שקורה, הם בעצם מעבירים לילדים שיעור חשוב. גם תקשורת בתוך המשפחה היא מבורכת. אפשר לדמות את זה לשיתוף קבצים בין חברי המשפחה וכך לומדים מה חשוב לנו כהורים, מביעים דעות ודנים עליהם. גם שיחות על ענייני היום, על נושאי החדשות ואפילו קצת רכילות (שיחות על אחרים) הם כלים ללמד את הילדים מה חשוב לנו.

 

נסיים בדבריו של הפילוסוף קארל פופר , שהדגיש עד כמה חשוב לדבר  על המציאות המסוכנת, ולשקול נקודות מבט שונות. במקום לסכן את עצמנו - התיאוריות מתות במקומנו.