קרב ספרים: הישן מול החדש

האם סופרי ילדים שעברו את גיל תשע יכולים וצריכים לקחת את נקודת המבט העויינת-תמהה של ילדים כלפי מבוגרים ולהוסיף לזה איורים שמגחיכים אפילו יותר את המבוגרים?

 

זו שאלה לא רק ארוכה ומסורבלת, אלא בעיקר לא פשוטה. סדרת ספרי "לוזר" של ג'ים סמית, שמזכירה לי מאוד את "תיק הפלסטיק הסגול של לילי" של קווין הנקס ואפילו את "יומנו של חנון" האלמותי, מחדדת את השאלה הזו במציאות של 2016. לשאלה דומה מלפני עשרות שנים נגיע המשך.

התשובה לא חד משמעית, מה שבטוח: זה מצחיק. לפחות אותי, כמבוגר לא תמיד אחראי, שנוטה להזדהות עם זווית הראות של הילדים יותר משל עצמו.

 

זה הולך ככה: לבארי יש אמא שמביכה אותו, אבא שמביך את עצמו, חילזון מחמד, מורה הזויה ושפת גיבור אולטרה-חנונית. זה כמו גלידה במקדונלד'ס: צפויה, זולה ותמיד טעימה.

"תקשור את הקסדה שלך," מצטט סמית את הדיאלוג בין בארי לאמא שלו, הפרזנטורית של רשת מיקו מרקט. "תקשרי את הקסדה שלך בעצמך!" צעקתי כולי נרגש, כי נשאר פחות משבוע עד הטיול הכיתתי שלנו להיכל הסקי, שזה המקום הכי מגנוב בעולם, אמן.

 

240 עמודי הספר (בשחור לבן, אגב, שזה הצבעוני החדש), מלאים בדיאלוגים מצחיקים מאוד. אבל מה החוכמה ליצור דחקות על אמא קרייריסטית, אבא שמבטיח לעשות כביסות אבל לא בנוי לזה וילדה עם משקפיים ענקיים שאוספת בולים? ובכלל - האם המטרה הכמעט בלתי אפשרית של השבת הילדים לעולם הקריאה, מצדיקה הצלפות לכל הכיוונים והמטרת בדיחות פלוצים? הינה:

 

"'אני יודע, אני אאסוף דברים של סופר ילד עכברוש!' אמרתי, תוקע פלוץ קטן מרוב התרגשות."

הגיבור של ג'ים סמית מגיע ממשפחה חדשה חצי מטורללת (כמו כל המשפחות היום, אני מניח), הוא שנון, חצוף, מצחיק ובעיקר - מקדש את תרבות הנונסנס והשומדבר, גירסת 2016. בעצם, ב-240 עמודים קורים דברים משעשעים ומתגבשת שפה ייחודית, אבל לא מתרחש שום אירוע משמעותי, בעיניים בוגרות, ולא עולה שום מחשבה רעננה ומחשבה.

 

 

לעומת זאת...

 

ב"שמש במרום זורחת", השאלה "האם סופרי ילדים שעברו את גיל 9 יכולים וצריכים לקחת את נקודת המבט העוינת-תמהה של ילדים" מקבלת תוספת מרעננת: נקודת המבט של ילדים בשנות השישים.

מקסים להשוות בין הספרים האלה, של ע. הלל ושל ג'ים סמית, ובעצם - להשוות בין תפיסת הסופר את הילד בראשית קריאה אז והיום. אם אצל סמית הילדים מדברים בשפת יומיום מגרונדזת (מלשון גרנדיוזי), הרי שגיבורים הצעירים של ע. הלל הם תמימים, תמהים ומדברים בשפה שנראית היום רחוקה כל כך:

 

מי ראה גמל לץ

נח על ערסל

בין עץ לעץ?

בעין אחת קורץ וממצמץ

וסוכריה על מקל מוצץ...

מוזר ומוזר

לא יאמן כי יסופר

אך אני - הפלא ופלא -

ראה ראיתי את כל אלה!

 

אצל ע. הלל (שם העט של הלל עומר, איש רב פעלים שזכה בצדק להערכה רבה), זווית הראיה הזו ארוזה בשירים, קצרים וארוכים, ואצל ג'ים סמית בפרקים קצרים, שהם להערכתי השירה החדשה לילדים, אבל הניסיון למצוא את זווית הראיה של הקורא נשמרת. בעוד הלל מנסה להתחבר למקום שובבי (המילה ברוח התקופה) ויוצר שירי נונסנס מרהיבים, אצל סמית' השובבות היא יותר פושטקית. אצל הלל המבוגרים הם מורי דרך, אצל סמית - רע הכרחי שקיומו די מביך את הגיבור הצעיר.

 

"מה עושים העצים? שואל הלל - צומחים.

ומה הבתים? עומדים.

והעננים מה עושים? נוסעים, נוסעים!

והקוצים? שריפות!

ומה הציפורים עושות? עפות, עפות.

ואני, מה אני עושה? כלום. רק שואל.

 

ואני שואל: מה עדיף - העולם הרחב, המקסים, התמים של הלל או הנוירוטי-נרקיסיסטי ומצחיק מאוד של סמית?

ברור לי לגמרי, שבני השמונה של היום ייבחרו בסמית. זה מובן מאליו - הוא נכנס למרחב הראייה שלהם. אבל מה עם ההורים, איתנו, שנולדנו בין התקופות? זו התלבטות. הקסם של פעם לעומת הקידמה. עושר לשון של שנות השישים, לעומת שפה מתחדשת ופורצת דרך (בהחלט) של היום.

 

התשובה היא גם וגם. לסמית' הם יגיעו לבד. את  הלל צריך להנגיש להם. ילדים שיתחברו לשני העולמות, יזכו למרחב תנועה אינסופי. וגם למגניבות יתר.

 

 

אני (כבר ממש לא) לוזר

בארי לוזר. צייר אפים: ג'ים סמית

מתאים לגילאי: מחצית כיתה א' ועד התקף הציניות הראשון

מדד התאמה להורים: 8, למרות הכל - זה מצחיק, בעיקר כשקוראים ביחד

מדד קנאת סופרים: 6, כי זה הצליח, לא כי זה מצוין

מחיר קטלוגי: 58 שקלים

הייתי משלם: 58 שקלים, זה הוגן

ולקינוח: זה לא קל לתרגם ספר מאמריקאית שנונה לעברית. ובכל זאת - "מגנובים"? מצאתי תיעוד למלה הזו בפרקים של צ'סטר צ'יטה בשנות התשעים, ומאז לא נמצאו עקבותיה ועקבות אחותה התאומה "מזניב".

 

שמש במרום זורחת

ע. הלל

מתאים לגילאי: שלוש עד כמה שתופסים ראש

מדד התאמה להורים: 8, כי השפה כל כך יפה, שבא לשיר

מדד קנאת ספרים: 9, כי זה מצוין, לא כי זה הצליח

מחיר קטלוגי: 54 שקלים

הייתי משלם: אפילו יותר. צריך ספר כזה בבית.

ולקינוח: "ובינתיים הסלט, מסתלט לאט לאט". נראה את האמריקאים מתרגמים את זה!