אני לא רוצה שתיסעו: איך להתמודד עם פחדים של ילדים?

הקטל בדרכים הפך למכת מדינה. בעשור הקודם עוד התגאינו בירידה בכמות התאונות ובמספר הנפגעים, אבל בשנים האחרונות המגמה התהפכה ונרשם זינוק חד במספר הנפגעים. אף אחד לא חסין. זה יכול להכות בך ברכב, ברגל, וזה יכול לקרות לא באשמתך ולא בשליטתך. לא פלא שהילדים חרדים שמשהו חלילה יקרה להורים שלהם כשהם יוצאים מהבית בדרך לעבודה, לסידורים או לבילוי.

בטוחה שגם לכם קרה, שרגע לפני יציאה מהבית, הילד נעמד בדלת, לפעמים צורח ובוכה, מונע מכם לצאת, כולו שטוף דאגה מה יקרה אם חלילה לא תחזרו? ופה בא לעזרתי דני עמית.

דני עמית, איך מרגיעים אותם? פשוט להבטיח להם שנחזור הביתה בשלום, ויהי מה?
"החשש שיקרה משהו להורים הוא כנראה הדבר שהכי מפחיד ילדים. התלות בהורים בגיל הצעיר היא קיומית. ההורה הוא מרכז עולמם. כמובן, שאם חס וחלילה קורה להורה משהו מדובר בקטסטרופה של ממש. לכן, חשוב שנדגיש את הסבירות הנמוכה שזה יקרה לנו. נראה ונסביר לילדים שאנו זהירים, שאנחנו נוהגים באחריות. כדאי ממש לפרט ולהסביר להם מהם אמצעי הבטיחות (כמו חגורה וכריות אוויר) לחזור ולהדגיש שאנחנו זהירים ונתמקד במעשים שלנו שמבטיחים את שלומנו. יהיו ילדים שלא יסתפקו בכך ויקשו וישאלו - 'ואם בכל זאת יקרה לכם משהו'?

בעצם, יש כאן ילד קטן ששואל 'אם יקרה לכם משהו - מה יקרה לי? מה יהיה עליי ומי ידאג לי...'

"נבהיר לו שוב, שהסבירות שיקרה לנו משהו כשהוא צעיר, היא קטנה. למשל - אם אנחנו צעירים ובריאים נסביר לו שעד שנמות הוא כבר יהיה מבוגר בעצמו, וידע להתמודד. עם זאת, נוסיף שגם אם חס וחלילה יקרה משהו רע לאחד מאתנו, תמיד יש מישהו אחר שידאג לו. ההורה השני, או בן הזוג, ואם לא הם, אז מעגלי קירבה נוספים - סבתא שתמיד תדאג לך, דודה אהובה וכדומה.

המסר הכללי: לא סביר שיקרה לנו משהו. זה די נדיר. אבל אם חס וחלילה יקרה - אתה לא לבד. יש מי שידאג לך. אתה מוגן".

הילדים יודעים שגם הם עלולים להיפגע. אם כהולכי רגל, כשחוצים כביש, או בנסיעה על אופניים, במכונית המשפחתית. איך מרגיעים אותם שלא כל יציאה מהבית היא פוטנציאל לפציעה או אסון?
"העיקרון הוא זהה. מסבירים להם את כל הסיבות למה להם, כמו לנו, זה לא אמור לקרות. לשדר מסרים של הרגעה. חשוב להדגיש את השמירה שלנו על הילדים. אבא/אמא תמיד כאן לחבק ולשמור אותך. עד סוף העולם אני לא אעזוב אותך. מה שמרגיע ילדים זה נוכחות קרובה ובוטחת של הוריהם.

להתמודדות עם המוות, לא עלינו, יש משמעות כבדה, אבל בקצרה, איך מסבירים לילד מהו מוות, ובעיקר את הסופיות שלו, את הפרידה לנצח חייב להיות מותאם גיל. העיקרון הוא שמי שמת זה מי שמפסיק לחיות. אפשר לתת דוגמאות מעולם החי והצומח. מי שמת כבר לא מרגיש כלום. לא כואב לו, הוא לא נושם. הגוף שלו כבר לא עובד".

כשילד מהכיתה נהרג בתאונה, זה מעורר אינספור שאלות ופחדים. כשאחותי הייתה בגן חובה, חברה שלה נדרסה למוות. היא חזרה הביתה ואמרה שהיא מתה. היא לא ידעה לספר מעבר לזה, ולא ממש ידעה להסביר מה זה אומר. איך מתמודדים עם הסיטואציה הקשה?

"ממשיכים באותו עקרון הרחקה. מדברים על המוות, אך הוא לא נתפס כמשהו קרוב, משהו שרלוונטי אלי ולכן לא מסכן אותי. זה מצב שקל יותר להכיל אותו ומאפשר התמודדות עם המציאות ללא עוצמה רגשית. אם מת ילד מוכר, שהיה קרוב אליו - יש לתת מקום להבעת רגשות. ככל שהקרבה גדולה יותר, כך נצפה לתגובות רגשיות חזקות יותר.

אני מציע לאפשר את האוורור הרגשי. לתת לילד לבטא את מה שהוא מרגיש ולתת תוקף לרגש: להגיד שזה בטח מבלבל, לפעמים מפחיד, ועצוב. אבל אנחנו נעזור לך להתגבר. להדגיש שוב שאנחנו כאן,  אנחנו נשמור עליך. והזמן עושה את שלו. אני ממליץ על פעילויות שמסייעות להתמודד - למשל לצייר ציור שיבטא את הרגש, להכין תמונות של המת, לשתול עץ לכבודו, לדבר עליו, וגם פשוט להתחבק, לבכות. בעצם בדומה למה שעושים מבוגרים בשבעה. וכמובן להגיד שמותר גם לפעמים לשכוח מהמצב: לרוץ, לשחק ולצחוק כאילו לא קרה כלום".

נחזור להתנהלות ביומיום, לשגרה. החינוך להתנהגות זהירה בדרכים מתחיל מוקדם. הבנים שלי שומעים מגיל אפס שכשחוצים כביש אסור לעזוב את היד של אמא. והם מדקלמים 'כביש זה מקום של מכוניות, לא יורדים לבד לכביש. אם נקבל מכה ממכונית זה ממש ממש כואב ומסוכן'. לכאורה יש פה "מנגנון בטיחות": תן לי יד, ואתה מוגן. אבל איך מוודאים שההוראות עצמן לא תעוררנה אצלם פחדים חדשים ומיותרים?
"הפחדה היא לא הדרך היחידה ללמד התנהגות נכונה. התפקיד שלנו כהורים, להתמקד איתם במה צריך לעשות ואיך לנהוג, וזה נעשה באמצעות הסברים, שינון ההנחיות לפני יציאה ואימון משותף. כמובן שזה תלוי גיל. בגיל הרך ממילא הילד לא עושה כלום בלי הליווי שלנו, אז אין טעם להעמיס עליו פחדים מיותרים. עדיף להתמקד בהתנהגות מעשית שאנו רוצים לקדם ולא להרבות במלל מיותר. למשל - להסביר שלא מתפרצים לכביש, שלא נוסעים בלי חגורה, שלא חוצים בין רכבים, שנזהרים מאוטובוסים בטיולים.

לפני כל טיול עושים סוג של תדריך קצר - שואלים את הילדים אם הם זוכרים את הכללים ומבקשים מהם להזכיר אותם. ההורה נותן דוגמא של התנהלות נכונה ואז גם מסביר את מעשיו. אם רואים דוגמאות של התנהלות מסוכנת או סכנות בדרך - ההורה מציין אותם ויחד אפשר להפיק לקחים. לדוגמה 'תראו איך הרכב נוסע לאחור ולא מסתכל, לכן חשוב לא לחצות מאחורי מכונית נוסעת'. או למשל 'שימו לב כמה קשה לראות בין מכוניות, לכן אם תצאו לכביש ביניהן אתם עלולים להיפגע'. כדאי למצוא את האיזון בין הצבעה על סכנה ,בלי לייצר פחד גדול מדי. מספיק שמדברים על כך שזה מסוכן, אבל לא להגזים בתיאור הנזק.

לסיכום, כשילד שואל לעולם לא "מנפנפים" אותו. על כל שאלה עונים בכנות וללא שקרים. מנגד, לא מרחיבים מעבר להתעניינות של הילד - רמת השאלות מכתיבה לנו את רמת ההרחבה בתשובות. לא להציף במידע שמעורר חרדות. אם ילד כבר עסוק בנושא שמטריד אותו - צריך לתת לו תשובה כנה, בטון רגוע וענייני שמסייע להפחית את רמת החרדה.

נסיעה טובה ובטוחה.

***דני עמית הוא פסיכולוג ומטפל בילדים נוער ומשפחה, מרצה להורים ולמוסדות חינוך, מנהל תחנה לשרות פסיכולוגי חינוכי ומחבר הספר "הורים מהרגע הראשון". פסיכולוג במילואים בבית הספר לטיסה. שימש כמנהל הקליניקה לטיפול בילד ובמשפחה במכון אדלר וכיועץ לתכנית סופר נני