הדובון לא לא: כך מטפלים בבעיות משמעת בקרב ילדים

יש אמרה שקובעת שההורות עושה את ההורה אדם מאושר בעוד ששהות עם הילדים מציגה תמונה שונה לגמרי. אחד ההסברים לפרדוכס טמון במה שאנו מכנים - בעיות משמעת. והכוונה בעיקר לכך שהילד לא נשמע להוראות שלנו או נוטה לווכחנות, סרבנות או בכיינות.

שני שלבים התפתחותיים בריאים מזוהים עם בעיות משמעת והם גיל ההתבגרות וגיל ההתבגרות הראשון שהוא גיל שנתיים, המכונה גם - terrible two ,או בשפת הילד- גיל ה"לא צא"- לא רוצה לישון לא רוצה לקום, לא רוצה להיכנס לאמבטיה, לצאת מהאמבטיה וכו'. בקיצור- דובי לא לא. זהו למעשה שלב שבו הילד מעצים את ההתנגדות לדרישות שלנו ובמידה רבה הופך מילד נוח לילד מתנגד. הרבה הורים עלולים לפרש את התנהגות הילד כהתנהגות רעה והם אף יכולים לציין שהילד הפך מ"ילד טוב" ל"ילד רע".

 

ילד "טוב" וילד "רע"

ההנחה הרווחת היא, שילד נוח, שפועל כדי לרצות את הסביבה, הוא ילד טוב, בעוד שאי הסכמה מייצגת רוע.

מובן שכדאי להגדיר את מושג הטוב והרוע בדרך אחרת. נכון יותר לראות את הציות כדבר שנוח לנו ולפעמים טוב לנו, אך בהחלט לא כדאי לשאוף לגדל ילד צייתן מדי.

 

מאידך, ברור שלא היינו רוצים לגדל ילד מרדן שנמצא בקונפליקט תמידי עם הסביבה, אך מנגד- בהחלט היינו רוצים ילד שידע לפתח תחושת עצמאות ואוטונומיה ושיהיה בעל דעות משלו, טעם משלו וידע להבדיל בין עצמו לאחרים.

התהליך של הפרדה מהאחר נחשב כתהליך של צמיחה ובגרות ובפסיכולוגיה הוא מתואר כתהליך של ספרצייה אינדיווידואציה, או במילים אחרות - התרחקות ונפרדות מההורה (באמצעות אי הסכמה, מחלוקת, וויכוח, התנגדות) לצורך ביסוס תחושת העצמאות והאישיות הייחודית.

 

מכאן, שאנו ההורים צריכים להכיר בכך שחלק מההתנגשויות עם ילדנו הן דבר חשוב וחינוכי, ושהדבר תורם לפיתוחם של הילדים והכנתם לחיים הבוגרים. ילד שיודע להתווכח ולהתמקח ואפילו לריב, יגיע מוכן יותר לחיים, ואין כמו הבית לשמש מגרש אימונים למיומנויות הdebate והמשא ומתן.

 

הוא לא עושה את זה לנו, הוא עושה זאת לעצמו

אם נאמץ את נקודת המבט הזאת, נוכל להבין שהטרוניה בעקבות סרבנות אמבטיה - "למה הוא עושה לי את זה?" אינה במקומה. הילד לא עושה זאת נגדנו. הוא עושה את זה בעדו. ולכן חשוב לאפשר לו את הבעת הדעה העצמית, גם אם היא לא חופפת לשלנו וגם אם נחליט שלא לקבל אותה.

 

כלומר, זה שלילד יש עמדה שונה (וזה שיש לו זכות להביע אותה), עדיין לא אומר שאנו כהורים נפעל על פי רצונו. בהחלט ניתן לומר לילד בוויכוח השינה למשל - "אני מבין שאתה לא רוצה ללכת לישון, אבל השעה מאוחרת, אתה צריך לישון וגם אם אתה לא רוצה עכשיו נלך לחדר לישון". והמשמעות לנוסח הזה - זכותך להביע את רצונך. מותר לרצון שלך להיות שונה משלנו. אתה לא חייב להסכים אתנו. אבל אנחנו נקבע בדברים שאתה עדיין לא בשל להחליט לגביהם. כי זה תפקידנו כהורים.

כאן למעשה אנו שמים את הגבולות הנחוצים להתנהלות נכונה של הבית. הגבולות מהווים למעשה את הכללים של ההתנהגות, וכאשר פועלים לפי הכללים אין צורך להשתמש בעונשים או בתוקפנות.

 

 

השימוש בענישה מול השימוש בגבולות

השימוש בענישה אמנם נפוץ ומקובל בהרבה בתים אך עם זאת לא מומלץ להרבות בענישה, אלא מומלץ להחליף ענישה בגבולות. הכלי של הענישה בנוי על ההיגיון שאם נחבר תחושות לא נעימות להתנהגות לא רצויה אז הרתיעה מהחוויה הלא טובה תגרום להפסקת ההתנהגות. למשל - אם בכל פעם שאני מתווכח צועקים עלי או שולחים אותי לחצי שעה לחדר אז אפסיק להתווכח.

 

הבעיה עם השימוש בענישה היא שלעונש יש תופעות לוואי רבות ולא רצויות. העונש גורם במקרים רבים לפחדים וחרדות ולא פעם הוא דווקא מגביר מאבקי כוח וכוחנות. העונש הרבה פעמים פוגע בדימוי העצמי ואף מעליב ובמקרים רבים גם מקלקל יחסים (לא מעט מבוגרים זוכרים עד היום בכעס את הסטירה שקיבלו מהוריהם). והעיקר - העונש מלמד מה לא לעשות אך פחות מכוון לכיוון ההתנהגות הרצויה.

 

אם רוצים להמחיש את ההבדל בין שימוש בגבולות לעומת השימוש בעונשים, ניתן  להיעזר בשיעור נהיגה כדוגמא. מורה שמעדיף גבולות על ענישה, ומזהה שהתלמיד מתקרב במהירות לרכב העומד בצומת, ילחץ על דוושות הבלמים בתקיפות אדיבה ולא יאפשר לתלמיד להתנגש ברכב ולגרום לנזק. העצירה תלווה כמובן בהסבר ובהבטחה שכאשר התלמיד ידע לבלום לבד, המורה יחזיר לו את השליטה ברכב. לעומתו - מורה הדוגל בשימוש בענישה יאפשר לתלמיד להתנגש ברכב, לגרום נזק ולאחר מכן יקנוס אותו ויצעק עליו בתקווה שככה ילמד לקח.

 

ברור, אם כן, שהדרך של הכוונה ומניעת נזקים מראש עדיפה על הדרך של חוסר גבולות וענישה. אם  נתרגם זאת לפרקטיקה הורית ונסכם, הרי שחשוב לאפשר לילד ויכוח ומחלוקת. עם זאת, מי שאחראי על התנהלות הבית הם ההורים. ואם יש פעולה שאנו חושבים שנכון לעשותה, אנו נפעל כדי שהיא תתקיים גם אם הילד לא מרוצה ממנה.

כדאי לא להרבות במגבלות או בגבולות מיותרים על מנת לא לפגוע בחוויית העצמאות והאוטונומיה של הילדים. כך לדוגמא במקרה בו הילד רוצה לצייר בעפרון לא מחודד בעוד שלדעתנו יותר נכון לעשות זאת עם עפרון מחודד. זהו מקרה שבו אין סיבה לכפות על הילד את דעתנו.

 

עם זאת, כאשר יש גבול הכרחי ובעל רציונל ברור (למשל מניעת דברים שעלולים לגרום לפגיעה משמעותית בילד או להפרעה לאחרים) כמובן שלא נאפשר לילד לחצות אותו.

 

כך למשל, אם ילד בן שלוש רוצה להכות את אחיו בן השנה, או זורק כדור לכיוון חלון הזכוכית - נסביר לילד מדוע זה לא מקובל (זה מכאיב לאחיך/זה עלול לשבור את החלון) ולא נאפשר לו להמשיך בכך בין שנרחיק אותו מאחיו או שניקח לו את הכדור. אבל בשונה מעונש - נכוון את הילד להתנהגות הרצויה (אתה יכול לשחק עם אחיך בעדינות/ אתה יכול לזרוק את הכדור לכיוון הקיר) ואם הוא משתף פעולה נאפשר לו להמשיך בפעילות ואף נעודד אותו ונשבח אותו על התנהגותו. כך הילד יוכל ללמוד שהתנהגות נכונה גם משתלמת, בעוד שהתנהגות שאינה מתחשבת בכללים אינה מניבה רווחים.

 

ולסיום נזכיר שעל אף שההתנגדות של ילד חשובה, חשוב למצוא את האיזון כך שהילד ידע אפה נכון להסתגל לדרישות ואיפה נכון לעמוד על דעתו. חשוב שהילד יוכל להסתגל למסגרות אך במקביל לא להגיע לצייתנות מוגזמת שמוחקת את זהותו. ובמידה ואנו רואים שילד מתקשה להסתגל למסגרות באופן שפוגע בו - בהחלט חשוב להתייעץ עם גורם מקצועי ( מהמסגרת החינוכית, מתחום הפסיכולוגי וכדומה).

 

 

 

***דני עמית הוא פסיכולוג ומטפל בילדים נוער ומשפחה, מרצה להורים ולמוסדות חינוך, מנהל תחנה לשרות פסיכולוגי חינוכי ומחבר הספר "הורים מהרגע הראשון". פסיכולוג במילואים בבית הספר לטיסה. שימש כמנהל הקליניקה לטיפול בילד ובמשפחה במכון אדלר וכיועץ לתכנית סופר נני.