של מי השיעורים האלה?

מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה?

ילד בכתה ה' מגיע הביתה ומספר בכעס על שלושה מבחנים העומדים בפתח ושתי עבודות הגשה ועוד שעורי בית בארבעה מקצועות. כשהילד פורק את הלחץ שלו בבכי ובצעקות, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה איך "הלכה השבת" וכמה עבודה וסבל מחכים לנו בישיבה אתו.

הטענה ששעורי הבית נועדו לילד בלבד, מוכרת זה שנים, ואף נלמדת בלא מעט בתי ספר להורים. ישנה הנחת יסוד ששעורי הבית מותאמים לרמתו וכוחו של הילד, ואין לפיכך סיבה שהורה ייקח חלק במשימות שמיועדות לילדים. במקביל גם עולה ביקורת על הורים הלוקחים עבור ילדם מורים פרטיים או משלבים אותם בקבוצות למידה.

על פי גישה זו התערבות הורית בלימודים מיותרת ומזיקה ונכנסת לקטגוריה של "הגנת יתר ושירותים מיותרים". הורים מתערבים נתפסים לא פעם כלוחצים ומלחיצים וככאלה שלא סומכים על יכולתם של הילדים והמורים להסתדר בכוחות עצמם.

הדוגלים בחוסר התערבות הורית בלמידה מאמינים שאם נשאיר את האחריות לילד, הוא ילמד מניסיונו האישי (על בשרו) ויבין שאי הכנת שעורים מזיקה (מושג הנקרא "תוצאות הגיוניות וטבעיות"). משמע - אם לא נתערב הילד יקבל ציונים נמוכים, יספוג חוויות לא נעימות ובסופו של דבר יתגייס לעשות את הדבר הנכון - ללמוד כמו שצריך.

 

 

על אף שבטיעונים המסורתיים שהוצגו יש הרבה הגיון, נראה שכדאי לשקול גם נקודת מבט אחרת, לפיה התערבות ומעורבות הורית חשובה גם בתחום הלימודי. ניתן לראות את ההורה כמי שאמור ללוות את ילדו בתהליך ההתפתחות, ולצייד אותו במיטב המיומנויות והכלים שיסייעו לו להצליח בחיים( "הורה מורה/ הורה מלווה"). כמו שהורה מושיט יד לתינוקו הפעוט ומסייע לו  לעמוד על רגליו בפעם הראשונה או ללכת את צעדיו הראשונים, כך גם בלמידה האקדמית. ניתן אולי להסתדר לבד אך לעזרה ההורית יש תרומה חשובה.

 

מעבר לסיוע המעשי ההורה גם מסייע בשמירה על המוטיבציה ללמידה ותומך בילד בתחום הרגשי. לפי גישת ההורה המלווה, חשוב לסייע לילד כבר מהשלבים הראשונים: מהגן, בכתה א' אך גם במהלך החטיבה והתיכון.

העובדה שאנו פועלים בעולם תחרותי והצורך בהישגים גבוהים הביאה את מערכת החינוך להעלות את הדרישות מהתלמידים דבר שהעלה את העומס הלימודי ואת מורכבות הנושאים הנלמדים.

העלייה בדרישות הלימודיות הביאה באופן פרדוכסלי לכך שלא מעט ילדים נורמטיביים (ולא פעם גם הוריהם המלומדים) מתקשים בהתמודדות עצמאית עם המשימות הלימודיות ובשל כך מתייאשים ונמנעים מללמוד. כדי להבין את נושא ההנעה וההנאה בלמידה ותרומת ההורים להתמדת הילד, ניתן להיעזר בתיאוריית ההכוונה העצמית SDT. לפי המודל  צריכים להתקיים שלושה תנאים כדי שילד ישקיע במשימה מרצונו: אוטונומיה, תחושת מסוגלות וכשירות ותחושת שייכות.

 

מרכיב האוטונומיה קובע שעל האדם להאמין שהמשימה תורמת לו ומקדמת את מטרותיו. בהקשר של בית הספר ילד צריך להבין במה לימודי תנ"ך ,ספרות או היסטוריה תורמים לו ורלוונטיים לעולמו.

 

נראה שמרבית ההורים מנסים לקדם את הלמידה של הילד באמצעות התמקדות במרכיב הראשון ומרבים בהסברים (הרצאות ו"חפירות") על חשיבות הלמידה או על חשיבות תעודת הבגרות.  בשל כך מרבית הילדים אכן מכירים בחשיבות הלימודים גם אם זה לא ניכר בהתנהגותם. מספיק לשאול את הילד (נסו את זה בבית) אם היה שמח לקבל תעודה טובה בלימודים או תעודת בגרות בהצטיינות. כמעט כל הילדים יענו שכן וגם ידעו להסביר שזה "פותח אפשרויות בחיים, ושכמעט אין תחום תעסוקתי מכובד שלא דורש השכלה".

 

וכאן עולה השאלה המתבקשת - אם הם מודעים לחשיבות למה הם לא משקיעים מאמץ בפועל? הורים רבים יטענו שזה בגלל עצלות וחוסר נכונות להתאמץ (וימשיכו לטעון לעצלנות גם כש"העצלן" משקיע מאמצים כבירים בספורט, בתנועת נוער, או בשטיפת מכוניות בחופשה הגדולה). נראה שטענת העצלות אינה מדויקת וגם לא באמת מקדמת. על פי מודל ההכוונה העצמית נגלה שההסבר לאי ההשקעה כרוך לרוב דווקא בשני התנאים הבאים - תחושת מסוגלות ותחושת שייכות. העובדה שילדים רבים מוותרים על השקעה בלמידה נובעת מחוויה של ייאוש וחוסר אמון בסיכויי הצלחתם. כלומר - אי הלמידה לא נובעת מחוסר רצון להצליח אלא בשל העובדה שקשה לילד ללמוד.

 

וכאן אנו חוזרים לחשיבות הליווי ההורי. כדי שילד ילמד צריך לעזור לו להצליח במקום להטיף לו על חשיבות ההצלחה.

 

למעורבות ההורית בלימודי הילד מספר תרומות בולטות:

 

ביחד

מסר שההורה מלווה את הילד באחת ממשימות החיים המשמעותיות, המתמשכות והקשות. הלימודים בבית הספר כרוכים בלא מעט קשיים ומאמץ והנוכחות ההורית ברגעי הקושי חשובה ביותר. נוכחות תומכת יכולה לצמצם תחושות בדידות ובמקביל מהווה הזדמנות לחיזוק הקשר בין ההורה לילד.

 

מיומנויות למידה

מאחר ולהורה יש יותר וותק וניסיון בתחום הלמידה, הילד יוכל ללמוד מהלמידה המשותפת ולהבין כיצד ללמוד באופן יעיל יותר. למשל- באיזה שעה כדאי ללמוד, מתי נכון לעשות הפסקה, כיצד לקרוא ולסכם חומר בצורה יעילה וכדומה. תלמידים רבים בעלי פוטנציאל גבוה מתייאשים בשל מחסור בפונקציות של ארגון או ניהול עצמי, קשיי קשב או קשיים נוספים בהם ההורה יכול לסייע.

 

דוגמא אישית

בעצם הנכונות של ההורה לקחת חלק בלמידה של "נושאים שכבר שכחתי", עובר המסר שללמוד זה נכון וטוב. בחזקת נאה דורש נאה מקיים. לעומת זאת הורה שנמנע מהלמידה עלול להעביר מסר שאם לא חייבים אז עדיף שלא ללמוד. במקביל - הורה שמסייע רק בתחומים בהם הוא שולט (למשל "אני לא עוזר לך במתמטיקה כי את החומר הזה אני לא יודע") עלול להעביר מסר לילד - מה שלא יודעים לא לומדים. מסר שבעצם סותר את כל המהות של מערכת החינוך.

 

בניית תחושת מסוגלות ומאבק בחוסר האונים

תפקידו של ההורה לזהות מתי הילד חווה תקיעות וייאוש ולהגיש עזרה שתביא להצלחה. הרי ידוע שאחד הדברים המקדמים מוטיבציה זו הצלחה. מטבע הדברים ילד שמתאמץ ולא מצליח יסיק שאין טעם להמשיך להתאמץ ולסבול. ישנם לא מעט מקרים בהם אנו מבקשים מהילד להמשיך לשבת וללמוד גם כאשר הוא חש תקוע. די ברור לפיכך שישיבה ממושכת בדרך ללא מוצא לא מקדמת הישגים ולא תורמת למוטיבציה.

בשורה התחתונה: מומלץ שהורה ילווה את ילדו במסלול הלמידה. מומלץ להיות מעורב מגיל צעיר. חשוב להיות עם אצבע על הדופק לגבי ההתקדמות של הילד ולסייע בכל פעם שמזהים שהילד מתקשה להתמודד לבדו.

חשוב להכיר בקושי של הלמידה ולהודות שמדובר במסלול ממושך שכרוך בעליות ומורדות (למידה לא שונה ממשימת עבודה של מבוגרים ולכן לא נכון להגיד דברים בנוסח "זה בכלל לא קשה" או "מה כבר עשית, בסך הכל רק ישבת ולמדת").

 

חשוב לשמור על יחסים טובים במהלך הלמידה ולכוון לכך שהילד יבין שאנו מתערבים לטובתו.  שימוש בדיאלוג ובגישה מכבדת לילד יסייע בשמירה על קשר טוב. במידה שהיחסים אתנו נפגעים כדאי לחפש גורם שיוכל לסייע לילד במקומנו - ההורה השני, אח, דוד או מורה בשכר.

 

חשוב גם לדעת מתי לא להתערב - כשהילד מסתדר טוב לבד ניתן לאפשר לו להתקדם בעצמו ולסייע לו רק במידה והוא מבקש. חשוב שהלמידה תכלול הרבה חוויות טובות (צחוק, סקרנות, חום, מילה טובה, אמפתיה ורוגע ומסעדה טובה בסיום פרק מתיש).

 

כדאי להמעיט בביקורת, כוחנות או במאבקי כוח. שימוש באיומים, הפחדות או עונשים עלול לפגוע ביחסים, להעלות רגשות קשים ולהפוך את הלמידה לחוויה שלילית.

 

להתמקד בחיוב ולא בשלילי. לקחת בחשבון שיש נבואה שמגשימה את עצמה. אם נגיד לילד שלא יצא ממנו כלום אז הוא יאמין ויתייאש.

 

אם נגיד שאנו מאמינים בו שעם מאמץ יהיה בסדר- אז זה המסלול אליו הוא יכוון. כך הילד יבנה דימוי עצמי חיובי ותחושת מסוגלות.

 

מיקוד במאמץ ולא בתוצאה- חשוב להעביר מסר- תעשה מה שתלוי בך. נעשה ביחד הכי טוב שאנו יכולים והציון אמור להיות מושפע מהמאמץ. אבל, הציון לא בשליטתנו הישירה לכן חשוב להתמקד בעשייה. לפרגן לעשיה ופחות להתמקד בציון.

חשוב להסתכל לטווח רחוק וללמוד לשמור על הכוחות. לא להגיע למאמץ יתר ושחיקה.
חשוב להדגיש את ההתפתחות וההתקדמות של הילד ביחס לעצמו ופחות להדגיש תחרות והשוואה להישגי האחר.

 

ולסיום חשוב לזכור - יותר קל להשלים חומר חסר מלשקם את חדוות הלמידה.

 

 

***דני עמית הוא פסיכולוג ומטפל בילדים נוער ומשפחה, מרצה להורים ולמוסדות חינוך, מנהל תחנה לשרות פסיכולוגי חינוכי ומחבר הספר "הורים מהרגע הראשון". פסיכולוג במילואים בבית הספר לטיסה. שימש כמנהל הקליניקה לטיפול בילד ובמשפחה במכון אדלר וכיועץ לתכנית סופר נני.