יום המשפחה VS יום האם - מה דעתכם?
יום האם המסורתי הפך ליום המשפחה באופן רשמי אי שם בתחילת שנות ה-2000, אך עד היום יש לשינוי תומכים ומתנגדים. באיזה צד אתם?
בעד יום המשפחה | אורית רוזנבוים
בעבר, המשפחות התאפיינו בחלוקת תפקידים ברורה: אבא היה שר החוץ, המפרנס והיודע. אמא היתה שרת הפנים, שבישלה וכיבסה, חיבקה וזכתה להוקרה ביום האם. החלוקה הזו היתה חלק ממבנה היררכי של משפחה: אבא עומד בראש הפירמידה. אמא ממוקמת תחתיו. נמוכים מהם במעמד הם הילדים. התקשורת במשפחה היא היררכית: הגבוה במדרג מדבר אל הנמוך ממנו. הנמוך נדרש לציית.
לשמחתנו, המציאות השתנתה, ועימה גם המשפחות. במשפחות המנוהלות על ידי אישה וגבר, אנו מצפים משני ההורים להיות גם "שרי חוץ" וגם "שרי פנים": שניהם לומדים ומתקדמים, מפתחים קריירות, וגם – מחבקים, מקלחים, משכיבים לישון, מקריאים סיפור, לוקחים מהגן ועוד. כל הורה הוא אדם שלם, המביא לידי ביטוי את אישיותו השלמה, הן בבית והן בעבודה.
שינוי נוסף מאפשר מגוון רחב יותר של בחירה. בראש חלק מהמשפחות עומד הורה יחידני – אמא או אבא. בראש משפחות רבות אחרות עומד זוג הורים – שתי אמהות או שני אבות. "הכל יכול להיות גם אחרת" אמר אדלר, והמציאות בימינו מלמדת אותנו כי אנשים שונים מצאו דרכים שונות כדי להיות הורים ולהקים לעצמם משפחות.
המשפחות בעידן הדמוקרטי אינן מתנהלות במבנה היררכי, אלא מבוססות על ערכים של כבוד הדדי ושל שוויון ערך. כל בני המשפחה נהנים מהתייחסות מיטבית לצרכים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים שלהם. חגיגת "יום המשפחה" תומכת בערכים של כבוד הדדי ושל שוויון ערך. "יום המשפחה" מחבק את כל בני המשפחה ואת כל סוגי המשפחות!
בעד יום האם | שירלי אגמי-תורג'מן
יש שיאמרו שעדיין המהות של היום הזה נותר סביב האמהות, ושהשינוי נועד להקל על ילדים שאין להם אימא, שהוא הגיע מתפיסה של שיוויון בין המינים ועוד. אני עדיין זוכרת איך לפני 30 ומשהו שנים חזרתי הביתה עם מתנה שהכנתי לאמא שלי לכבוד יום האם. זכור לי ואני די בטוחה שהכנתי משהו בצבע אדום, בצורת לב, גזור במספרי זיג זג שיש רק לגננות, מודבק... מושקע – משהו שהכנתי לאמא שלי מכל הלב, כדי להגיד לה תודה, שתדע שחשבתי רק עליה וטרחתי למענה במשך שעה בגן.
אני לא נגד יום המשפחה, יום האב, יום הילד או כל יום אחר שמציין חבר משפחה כזה או אחר. אפשר לטעון טיעונים רבים בעד או נגד הפיכתו של יום האם ליום המשפחה, אבל אני? אני בעד עצמי, בעד החלק האימהי שמרכיב את הזהות שלי.
על כך שלמרות שאנחנו עייפות רוב הזמן, עדיין אנחנו זוכרות שהיום צריך להביא חולצה לבנה, פירות יבשים ותמונה משפחתית. על כך שאנחנו עובדות מחוץ לבית, מנהלות ומתחזקות קריירה בשיניים ואחרי יום עבודה, חוזרות הביתה למשרה שניה שלעיתים מתישה יותר עם עשרות מטלות. על כך שלמרות שיש לי שותף מלא לחיים, עדיין מתקשרים אלי מהגן כשהילדה חולה, וכשהוא אוסף אותם מהגן עדיין אומרים לו "תגיד לאשתך ש....".
על כך שאנחנו זוכרות לקנות מתנת יום הולדת לגן, חושבות את מי להזמין לארוחת צהריים בשבת, מתי נבקר את אימא שלי ומתי את אימא שלך, מתכננות את חופשת פסח למרות שהיא עוד 4 חודשים, מסיעות לחוגים ולחברים, מכינות שיעורי בית ולומדות למבחנים עם הילדים, מלוות לריפוי בעיסוק כי בשנה הבאה הילד עולה לכיתה א' והוא צריך לחזק את חגורת הכתפיים, ועל כך שאני צריכה להחזיק בראש את כל הרשימה הארוכה הזאת! רק אמהות יבינו זאת.
ועל כך שלמרות כל הזכויות והשיוויון שאנחנו נלחמות עליהם שנים, עדיין חברותיי ואני מרגישות אחריות מוגברת כלפי הבית והמשפחה.
על כל אלה ועוד אני מבקשת, תשאירו את יום המשפחה, אבל תנו לי יום אחד בשנה, שבו ישירו לי "אימא יקרה לי" ויגישו לי באהבה לב גזור עם ציור וכמה מילים – שאדע שהילדים שלי חשבו רק עלי והכינו במיוחד בשבילי משהו שאשמור בשידה ליד המיטה לנצח.
הכותבות הן מנחות קבוצות הורים ומלוות משפחות בתהליכי שינוי במכון אדלר.
[brightcove_iframe video_id='parenthood-articles-040' autoplay='0' credit='' kid='1_vhjy12f3' duration='1929']
6 כללים ללמד את ילדיכם לעזור במטלות הבית