ציר ההתנגדות: איך הפכה השליטה בפילדלפי לתנאי הכרחי לעסקה?

היתרון הכי גדול של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא להתמקד במושג אחד, סיסמה אחת, חידוד לשון אחד - ולא להרפות. הוא קמפיינר מחונן. זה מה שקרה עם ציר פילדלפי, מה שמייצר את ציר ההתנגדות ואת ציר האשמה כלפי נתניהו והממשלה - מבית ומחוץ.

נתניהו הבטיח ש"אנחנו כפסע מניצחון" - וזנח את הסיסמה הזו כי היא לא הייתה נכונה אז, ולצערנו גם לא היום. הוא רץ על רפיח כרגע ההכרעה - וגם זה התברר כבלוף או בלון, או עוד שלב חשוב אבל לא מכריע - ואז הוא חזר לציר פילדלפי, שעליו ניסה לבנות את ההתנגדות שלו להתנתקות. נתניהו אמר אז: "אם נישאר בציר - אצביע בעד". ראש הממשלה דאז אריאל שרון כופף אותו. הוא ויתר. בסוף הוא הצביע בעד שלוש פעמים - ומאז לא חזר לציר.

הוא היה ראש ממשלה כמעט עשור וחצי ולא חזר לפילדלפי או הורה על כיבושו. הוא לא דן בו, לא הציג תוכנית, לא שלף סיסמה - גם לא בחודשים הראשונים של המלחמה. נתניהו לא בנה אז והיום חלופה מדינית לשליטה ברצועה; לא הכריע או יזם, הוא נגרר. אלא שזו לא סיסמה מספיק טובה. עדיף פילדלפי - מאז ולתמיד.

כך הפך הגימיק הסמלי להכרעת ממשלה לעומתית לשר הביטחון ולמערכת הצבאית. כך זה גם נראה ציבורית ובינלאומית: הממשלה בחרה בציר ולא בחטופים. זה לא בדיוק נכון ולא מדויק, אבל נתניהו בישל את זה לגמרי לבד; כי מי שבחר בציר והכריז בקול גדול - מתוך ידיעה שזה יכשיל אפשרות לעסקה - לא יכול לצפות שנאמין לו עכשיו שהכול זה רק חמאס וההסתדרות, ההפגנות והמחאה.

חמאס רצח, חמאס סירב, אבל נתניהו איפשר לו תירוץ וקיבע את התעקשותו כעוד שלב הפקרה ובהתפוררות הערכים. במקום ליצר מרחב תמרון, נתניהו קלע אותו ואותנו לציר שבסופו מנהרה. ואנחנו תקועים.