מפסידים בקרב ההסברה: צריך להתאים אסטרטגיה למציאות • דעה

חלק מהטראומה היהודית, הנובעת מ-2,000 שנות גלות רדופים במלחמות, חרם ודה-לגיטימציה, הביאה את העם היהודי לאמץ מטרה אחת – קבלת מקום של כבוד בקרב אומות העולם. האובססיה לקבלת חותמת האישור הבינלאומית הובילה אותנו לא אחת לטעויות אסטרטגיות.

ניתן לשמוע את המבוגרים שבינינו מדברים על הימים שבהם היו מגיעים המוני מתנדבים לקיבוצים לקחת חלק בסיפור העם היהודי שקם מן האפר, סיפורים שרחוקים היום מרחק מזרח ממערב. אין בכך לומר שלמדינת ישראל אין בעלי ברית, שותפות אינטרסים שבכוחה להוות מכפיל כוח. עלינו להסתכל בגאווה על השגנו בזירה הבינלאומית.

אך יש לקבל את העובדה שישנם קהלים לא מבוטלים שישראל מסמלת עבורם את הרע בעולם. התדמית הזאת, שגויה ככל שתהיה, לא נוצרה יש מאין. מקורה בשנים רבות של מאמצים לגרור את ישראל בבוץ שחור של פרופגנדה ושקרים. המאמצים הללו נפלו על אוזניים קרויות והופעלו בעורמה בכדי לנצל את הלכי הרוח במערב בעשורים האחרונים. השנאה לחזק, הצידוד האוטומטי בזה הנתפס חלש, ילידי, לא לבן. הבוז ללאומיות ולמסורת וכ"ו.

מרגע היווצרו של הקשר, המאבק על תדמיתה של ישראל כבר לא עומד בפני עצמו, הוא חלק מקרב ענקים גדול. לקהלים הללו לא אכפת שבישראל יש דמוקרטיה, שיוון זכויות למיעוטים, וטכנולוגיה מצילת חיים. דבר לא יזיז אותם מעמדתם העקרונית. לחיילי הדה-לגיטימציה יש כבר מילים, כינויים והגדרות שהותאמו מראש לביטול כל טענה הנוגעת למציאות הישראלית היפה והופכות אותה לכדי מותג בזויים שלא מוסיף כבוד למדינת ישראל.

אם כך, יש לשנות את האסטרטגיה ולהתאימה למציאות. בעודנו מנסים לשכנע את העולם הליברלי שיאהב אותנו, שאנחנו "הילד הטוב", אנחנו מפסידים בקרב התודעה. אין ספק שאין זה חלק מהתרבות שלנו להתמקד בהשחרה, אבל נראה שבשלב הנוכחי זו האסטרטגיה שעלינו לאמץ. בעיקר בזמן שאין מקום בשיח לדבר מלבד שנאה וביקורת. עלינו להתחיל למקד מאמצים בלהראות לעולם בדיוק במי הם תומכים.

כיצד מתייחסים החמאס והרש"פ לנשים, למיעוטים וללהט"בים. בעוד ארגוני זכויות האדם במערב אימצו לחיקם את המאבק הפלסטיני, הם אינם מבינים שבחברה הפלסטינית הערכים נרמסים ברגל גסה מדי יום. הם לא מכירים את מרתפי העינויים, ההרג על כבוד המשפחה, שטיפת המוח שמטרתה להפוך כל ילד לרוצח. הם לא מודעים לדיכוי הנשים, היעדר חופש הביטוי, שהפגנות שקטות מפוזרות באלימות, עינויים ורצח. וכמובן, אינם מכירים בשימוש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי כאסטרטגיה מלחמתית.

העובדה שסבב הלחימה הנוכחי עניין את העולם במידה מועטה, הייתה בין היתר בזכות העובדה בישראל להפקת לקחים ושינוי בכל הנוגע לתודעה. שיגור מהיר יחסית של עדויות לפגיעת טילי הג'יהאד האסלאמי בעזה והוכחת אשמתם בהרג אזרחים, סרטונים המצביעים על דיוקיי הפגיעה של צה"ל ועצירת ירי בשל זיהוי אזרחים. כל אלה לא הובילו אומנם למגמה חיובית בשיח, אך הם יצרו צינון ניכר בשיח המבצע כאשר ירידה בשיח השלילי על ישראל הינה הצלחה אדירה.

המסקנה, אם תרד קרנם של הפלסטינים, ידאך הרצון לעיסוק האובססיבי בו. גם אם יהיו רבים שלא ירצו לשמוע יותר דבר, לא על הפלסטינים ולא על הישראלים, הרי שהשגנו הישג משמעותי. הניגוח כלפי ישראל הפך לאחרונה לספורט בינלאומי פופולארי. אם נחשוף את הפלסטינים כצד שאי אפשר להזדהות איתו הרי שכל העיסוק יהפוך לפחות מעניין. כהתחלה עלינו להתמקד בכך.

עו"ד יפעה סגל היא חברת פרויקט הניצחון הישראלי, ראש הסגל לשעבר של השגריר גלעד ארדן ומנכ"לית הפורום המשפטי הבינלאומי לשעבר

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com