צדק פירושו הכרה בינלאומית בזוועות שעברו ניצולי הטבח | דעה

"אני לא יכולה להסביר כמה הגוף הופך כבד כאשר הוא מת", היא שיתפה בשלווה בלתי נתפסת. זה היה המפגש הראשון שלי עם יובל רפאל, צעירה בת 23, עם נוכחות מרשימה ותחושת משימתיות ברורה. חרף הכאב הרב שהיא נושאת עמה, ניכר כי המוטיבציה שלה לספר את סיפורה גוברת על כל דבר אחר. כשהיא החלה לדבר, כל הנוכחים בחדר היו מרותקים לנוכח קולה היציב ותחושת המשימתיות שניכרה בה. יובל שרדה את הטבח בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר, כשהצליחה להתחבא בפינה מרוחקת במיגונית הסמוכה לקיבוץ בארי. נפגשנו בחודש פברואר, ארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר הייתה מוכנה לספר את מה שעברה שם לצוות עורכי דין ופעילי זכויות אדם.

יחד עם יובל, כ-50 מהמבלים בפסטיבל חיפשו מחסה באותה מיגונית, בתקווה שזו תספק להם מרחב מוגן ובטוח ממטח הטילים. במקום זאת, הפך המרחב המוגן לקבר המוני, כאשר המחבלים ירו לתוכו והשליכו רימונים במרווחי זמן קבועים.

במהלך החדירה הראשונה, יובל נלכדה מתחת לגופה של אישה צעירה והיא נותרה תחתיה במשך 8 שעות, מעמידה פני מתה. מתוך 50 האנשים שהתחבאו עם יובל, רק 12 הצליחו לשרוד את התופת הזו וחולצו. לא על ידי צה"ל, אלא על ידי אביה של ניצן, צעירה נוספת שהתחבאה במקום, אשר הגיע לחלצם.

במהלך שבעת החודשים האחרונים, התמקדה התקשורת בעיקר בסבלם של החטופים וקורבנות האלימות המינית של חמאס. עם זאת, חשוב וחיוני להכיר באלפי הניצולים הנאבקים על שגרת חייהם - וזכאים אף הם להכרה ולצדק. מאז תחילת הסכסוך, מקדיש מכון ירושלים לצדק את פעילותו לטובת תמיכה בניצולים אלו, תוך התמקדות בהחלמתם וביכולתם לשוב ולתפקד ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. הסיפור שלהם, כמו גם החלמתם, חיוניים למרקם החיים שלנו.

לאחרונה, נסעה יובל יחד עם הצוות המשפטי של מכון ירושלים לצדק אל מטה האו"ם בז'נבה, במטרה להיפגש עם שגרירים ודיפלומטים ממדינות שונות ולספר את מה שחוותה באותו יום ארור. היא סיפרה שוב ושוב את הסיפור הקשה שעברה, ובעודה מספרת אותו, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין מה שיובל עברה לזיכרון שלי מקיץ 2001, כאשר הייתי חייל גבעתי בן 19 שהוצב בעזה.

זה היה הרבה לפני ההתנתקות, בתקופה שבה הבסיסים הצבאיים הוצבו לאורך הגבול עם עזה והיו יותר מעמדות אסטרטגיות, הם היו לקו ההגנה הקדמי של המדינה. נזכרתי כיצד בליל קיץ חם אחד חדרו שני מחבלים למוצב שלנו והרגו את חברי צחי, את המפקד שלי ואת החובש שלו. ואני, שהייתי במרחק 300 מטרים בלבד מהם, שמעתי על המתקפה ברשת הקשר. כמה מחבריי  שנכחו במקום וראו את החדירה ואת מות חבריהם נאבקים עד היום עם הטראומה ומנסים לנהל חיי שיגרה נורמליים.

המפגש הראשון שלי עם חמאס התרחש לפני 23 שנים, שבועיים לפני פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב. מאז, מנהיגי חמאס צברו הון של 11 מיליארד דולר. הם פגעו ביובל כשהייתה בת 23 והשאירו רסיסים מתחת לעורה ומוח מלא בסיוטים. הם נשבעו לעשות זאת שוב. כפי שאמר דובר חמאס, ראזי חמד: "עלינו ללמד את ישראל לקח, ונעשה זאת שוב ושוב".

החוויות המחרידות שסיפרו ניצולים כמו יובל רפאל מדגישות את הצורך הדחוף בקבלת אחריות ועשיית צדק. יוזמות כמו פעולות משפטיות נגד חמאס הן לא רק קריטיות כדי לפצות את הניצולים ולעשות איתם צדק, הן מהוות שמירה על עקרונות החוק הבינלאומי.

בשעה שבית הדין הבינלאומי לצדק עורך שוויון מוסרי מעוות בין טבח בלתי מוצדק שהובילו מנהיגי ארגון טרור ובין פעולות הגנה של מדינה דמוקרטית, וכאשר התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי מכריז על כוונתו להוציא צווי מעצר נגד מנהיגי ישראל, אף כי לישראל מערכת משפט חזקה ועצמאית, ישנה חשיבות רבה אף יותר להבטיח כי קולותיהם של הקורבנות הישראליים יזכו להכרה ולנראות בינלאומית.

על-ידי העמדתם לדין של האחראים למעשי הטרור הנוראיים אנו מבטאים את חשיבות חוסנם של הניצולים, וגם משדרים מסר ברור כי זוועות כאלה לא יתקבלו. חובתנו לתמוך במאמצים להבטיח צדק, בין אם באמצעות מנגנונים משפטיים מקומיים ובין אם באמצעות מוסדות בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כדי לשבור את מעגל האלימות ולבנות עולם בטוח וצודק יותר למען הדורות הבאים.

עו"ד אורי מורד הוא מנהל מחלקת המשפט הבינלאומי והדיפלומטיה הציבורית במכון ירושלים לצדק

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com