מאיר קרמר בן ה-31 הוא בעל הוסטל לתיירים. בעקבות משבר מגפת הקורונה, העסק שלו נסגר. למזלו, הוא גם יודע לתלות מדפים, לפתוח סתימות ולתקן נזילות. "יש אלמנט של בושה. בהתחלה זה היה נורא, זה ממש פוגע באגו לחזור אחורה, עכשיו אני צריך לעבוד, ללכת לבתים של אנשים, להרוויח פה 100 שקל, שם 100 שקל", סיפר.
חן עזראי רק בת 26, אבל היו לה חיים יציבים ופרנסה קבועה במשרד פרסום. "הוצאתי לחל"ת של שלושה חודשים ובסוף, ממש כמה ימים לפני שכל המשרד אמור לחזור, הודיעו לי שאני מפוטרת והחלטתי שאני, בינתיים, עד שאני אמצא משהו אחר", הסבירה. היא החליטה להפשיל שרוולים, להתמודד עם הקושי הנפשי ולפרסם את עצמה כמנקה. "הרגשתי פתאום מבוכה מאוד גדולה, שבוסים, קולגות, משפחה, דודים מרחוק פתאום יראו שאני אשכרה מתחילה לנקות בתים".
#רוצים_לעבוד: היכנסו לקישור, מלאו פרטים ותנו לנו לעזור לכם למצוא את העבודה הבאה שלכם >> לחצו כאן
בחום של יולי ההתרוצצות בין משלוח אחד לאחר נראית לאלדד גולוב בן 28, שהיה דייל, רחוקה מאוד מהימים של טיסות מסביב לעולם. לדבריו, "בדיילות יש משהו יוקרתי - להיות על מדים וזה אחרת לגמרי גם, אתה פנים של חברה מסוימת ופה כשליח, אתה עובר ממסעדה ללקוח, אתה לא בהכרח רואה את הלקוח, יש הרבה פחות אינטראקציה עם אנשים. זה משהו שבהתחלה היה לי מאוד קשה".
דורון פרי בן ה-50 הגיע למשבר הקורונה מובטל והבין שבמצב הזה הוא כבר לא ימצא עבודה במקצוע שטיפח במשך שנים. הוא היה מנהל פיתוח בין-לאומי והתעסק במשך 13 שנים בארצות הברית בנושא של פיתוח וניהול של זיכיונות. היום, הוא עובד בסופרמרקט. "החובות הולכים ונערמים ואתה צריך באיזשהו מקום לעמוד בהתחייבויות האלה", אמר. הוא לא דמיין שבגיל 50 יצטרך לסחוב ולסדר מוצרים.
אם לפני משבר הקורונה לתפקיד כמו זה של דורון, מלקט, היו 57 מועמדים, על פי נתוני אתר "אול ג'ובס" כיום המספר זינק ל-160. גם בעבודה משרדית יש היום פי שניים מחפשי עבודה על כל משרה פנויה ועל משרת נהג מתחרים כיום 356 אנשים, כמעט כפול מאשר לפני המשבר.
"האנשים לא יודעים מה יהיה בעתיד וזה מה שהכי גרוע. תביאי לי מלחמה עכשיו ואני אקח את זה בכיף", טען מאיר. "כי אתה יודע שזה ייגמר מתישהו". דורון, חן, אלדד ומאיר הצליחו להתאים את עצמם למציאות המשתנה, ירדו ברמת השכר, אבל העיקר מצאו עבודה. בינתיים מאות אלפי ישראלים אחרים עדיין מחפשים מקור פרנסה שיציל אותם מנפילה לתהום כלכלית.
